כיבוש העי

יהושוע התמלא נקיפות מצפון.

שלושים ושישה החיילים נפלו לשוא. ייתכן בהחלט שלא מדובר היה ביהירות. אולי נכון יותר היה לקרוא לזה חוסר ניסיון. כך או כך, שלושים ושש אמהות בוכיות, ואין לו תירוץ מספק.

משה היה זה שלימד אותו כי לוחם אמיתי אף פעם לא מתייאש. הוא פרש מן ההתקהלות בעם, אל מעבר להר הסמוך, כדי לחשוב. ובכן, כפי הנראה, שלושת אלפים חיילים אינם מספיקים על מנת לכבוש את העי. הוא זקוק יהיה לשלושים אלף חיילים. שלושים אלף חיילים ותרגיל מבריק.

המארב תוכנן היטב. שלושים אלף החיילים המתינו בסבלנות לשעת כושר. יהושוע החליט לשלוח קבוצת חיילים קטנה, על מנת לכבוש את העי.

מלך העי לא יכול היה להיות מרוצה יותר. נראה שבני ישראל לא למדו מן הטעות שלהם. על טעויות במזרח התיכון, כך מלמדת המציאות המרה, משלמים, וביוקר. כשהבין כי אלפים בודדים של חיילים ישראליים מתקרבים לעברו, לא חשב פעמיים, ויצא לרדוף את החיילים הפחדנים, כאשר הוא מפנה למשימה זאת את כל אנשיו.

העי נותרה שוממת ובודדה. כל תושבי העיר רצו לקחת חלק במלחמת השמד מול ישראל. הם ירדפו אותם עד זוב דם. בני ישראל צברו תהילת עולם בכיבוש יריחו, והגיע הזמן להחזיר אותם אל קרקע המציאות הבוערת.

לרוע מזלם, הרוב המסיבי של צבא ישראל המתין במארב. העיר הריקה היוותה עתה מצע נוח להצתה, החרמה של הרכוש והריסת העיר. תושבי העיר שהביטו לאחור וראו כיצד עירם, שזה עתה יצאו ממנה, עולה באש, קיבלו פיק ברכיים. הם הפכו מלוחמים אמיצים לפחדנים מוגי לב והפסידו את המערכה.

יהושוע שמח על ההישג שנפל בחלקו. בהחלט ניתן היה לקרוא לו אסטרטג צבאי אמיתי. "מי שאינו לומד מטעויות לא יוכל להמשיך ולשרוד בעתיד", חשב לעצמו. ״אבל אולי חשוב מזה, מי שאינו מבין שהאויב לומד מטעויות, לא יוכל להמשיך ולשרוד בהווה."