שלי ושרית-חברות לנצח!

פעם אחת בכפר שליד עמק הגלבוע היו שני חברות טובות מאוד שרית ושלי.
שרית הייתה ילדה בת שתיים עשרה וגם שלי. יום אחד בבוקר צונן שרית ושלי שני הצמד חמד יצאו לבית הספר יחדיו:"סבתא שלי קנתה לי סיכות מבלגיה!" אמרה שרית ושחקה בשערה. שלי החמיצה פרצוף ורטנה:"גם סבתא שלי קונה לי דברים אך איני מבקשת יותר מדי כי אני לא מפונקת כמוך.." גחגכה שלי ואספה את שערה בגומי שיער כתמתם כמו נמשייה. שרית גלגלה את עינה ושלבה את ידיה בכעס רב:"
הן המשיכו ללכת עד שהגיעו למבנה הצהבהב של הבית ספר. שרית הורידה את ילקוטה הכחול בכיתה שלי הורידה את ילקוטה הכתום בכיתה ליד מקומה ליד שיר ילדה מבית הספר. בהפסקת האוכל פרצו שלי ושרית וריב גדול והביאו מידע לא ענייני לנושא:"אני אוהבת את הזמר הבלונדיני!" "לדעתי בלונדיני זה צבע מכוער!" "אני אוהבת צבע בלונדיני!" "אבל אני לא את בלונדינית אז את מתנהגת כמו גנן שקיבל מכה בראש מתפוח!" אמרה שרית. בהפסקה המשיכו בריבן עד שילד אחד בשם אפיק דחף את שניהן ואמר:"אולי אתן שונות אך זה לא אומר שאתן לא צריכות להיות חברות." אפיק הרפה את ידו מדחיפתו בבטנם בכדאי שיפסיקו לריב. אפיק העלה חיוך ואמר:"נו,חיבוק!" שרית ושלי לטא לאט התקרבו זו לזו והתחבקו:"כל זה בגלל הקנאה הזועתית שגערה בנו והריב המטופש שפרץ בגלל קנאות." שלי אמרה:"לא נראה לי שזה בגלל קנאה זה בגללי זה בגלל קניית הסיכה!" שניהן צחקו הודו לאפיק ופנו לכיתה. כך חבריי הקוראים לא משנה עם אתה שונה מחברך תמיד תהיה אתה!