אז ככה זה קרה פרק 11

המבטים ששלחו כל היושבים סביב השולחן היו מופתעים.
"היא אבדה את הדרך אז עזרתי לה" הודיע הארי לכולם. והתיישבנו במקומותינו, המלצר הגיע והביא את החשבון איתו ,הורי וסיימון התחילו להתווכח מי ישלם והבנים בנתיים קמו ממקומותיהם.
"את באה?" טרוי שאל אותי והושיט לי את ידו, תפסתי בה ויצאנו מהמסעדה דקה לאחר מכן סימון וההורים שלי יצאו.
"טוב היה ערב נהדר, אני מצפה לעבוד איתך עוד הרבה" אמר לאמי "ואשמח לפגוש גם אתכם באותן הזדמנויות" פנה אלי ואל טרוי.
זאין פנה לטרוי חיבק אותו חיבוק של בנים ולאחר מכן חיבק גם אותי.
"ביי, שמרו על קשר" אמר והלך אחרי סיימון, ככה כל הבנים, בזמן שנייל וטרוי דיברו ביניהם הארי חיבק אותי.
"אני ידבר איתך יותר מאוחר" אמר לי והלך.
"קדימה ברוק בואי" אבא קרא לי נכנסנו לאוטו ונסענו הביתה.

נכנסתי לחדרי ונפלתי על המיטה, אני כל כך עייפה, החלפתי בזריזות את בגדי לפיגמת החתולים שאני אוהבת ונכנסתי למיטה.
קול זמזום נשמע, אלה מתקשרת.
"הלו?" עניתי
"בבבברוק" אלה יבבה
"אלה, מה קרה?" אני שואלת בדרגה, היא לא עונה לי רק ממשיכה לבכות בקו השני.
"אלה, את רוצה לבוא?" אני שואלת שנית
"אלה להרגע. אני באה אליך" אני אומרת, היא לא עונה לי.
"אלה תגידי משהו את מדאיגה אותי " אני אומרת בזמן שאני לוקחת מפתחות ויורדת אל הקומה התחתונה, כולם יושבים בסלון.
"לאן את הולכת?ועוד בפיגמה?" אמא שלי שואלת.
"קרה משהו לאלה אני חייבת ללכת אליה" אני אומרת
"מה קרה?" טרוי שואל בדאגה
"לא יודעת, נו אני חייבת ללכת בי" אמרתי בזיריזות וסגרתי את הדלת אחרי, הלכתי בהמשך הרחוב אל בית מספר 23 פניתי אל החלון הימני ונכנסתי דרכו, אלה ישבה שם עם הפלאפון בין היד לאוזן מכווצת בתוך עצמה, ישר ניגשתי אליה חיבקתי אותה.
"ברוק" אלה לחשה לי לאחר כמה דקותץ
"כן?" שאלתי.
"אני רוצה שהוא יחזור" היא יבבה.
"אני יודעת אלה, אני מצטערת" אני מנסה לנחם אותה.
היא מתייפחת כבר במשך שעתיים. אני מנסה להרגיע אותה אך אני לא מצליחה, אני התחלתי לבכות איתה כבר לפני שעה אבל הצלחתי להירגע.

אבא של אלה כבר לא בחיים יותר, קראו לו אד, הוא היה בעל חנות שעונים ויום אחד שני שודדים נכנסו ואיימו על כולם עם רובים, הם נהלו משא ומתן עם המשטרה במשך ארבע שעות, לאחד השודדים היה נמאס וכדי להראות למשטרה שהם רציניים הוא ירה באביה של אלה.
עברו 7 שנים מאז אלה הייתה בת 9 וזה שבר אותה, היא הייתה ממש מחוברת אליו, הוא היה כמו אבא שני בשבילי מאז שעברתי לניו יורק והכרתי את אלה, האבות שלנו נהיו חברים טובים, היינו מטיילים ביחד,אני זוכרת שהוא וטרוי היו מציקים לי ואלה והיינו צועקות עליהם.

קול דממה היה בחדר, הסתכלתי על אלה וראיתי אותה ישנה, מרוב כל הבכי היא התעייפה, כיסיתי אותה בשמיכה ונשכבתי לידה.
קול זמזום נשמע, פתחתי את הפלפון והייתה הודעה על הצג.

הארי- היה לי כיף היום, מקווה שגם לך.-
ברוק- גם לי היה כיף, ואיך אתה שמור אצלי באנשי קשר?-
הארי- לקחתי לך את הפלפון כש"הלכת לשירותים" והחלפתי מספרים.-
ברוק- אתה מתכוון גנבת לי את הפלפון.-
הארי- לא אני לא גנב, אני לוקח בהשאלה עובדה שהחזרתי אותו.-
ברוק- נוותר לך הפעם. -סימסתי בזמן שגלגלתי עיניים
הארי- יופי, לילה טוב.-
הארי- בייב.- הוא לא עושה את זה שוב, חשבתי לעצמי
ברוק- הייתה חייב להוסיף את זה?-
הארי- כן-
הארי- בייב-
ברוק- לילה טוב הארי-
הארי- תודה בייב.-
הארי- ואם את חושבת שאני לא יודע שאת מסמיקה עכשיו, אז את טועה.- שיט
ברוק- תסתום-
הארי – ????????-
גיחכתי לעצמי וסגרתי את הפלפון

חיוך ענק היה מרוח לי על הפרצוץ, בטוח שאני ועגבניה נראות כמו תאומות עכשיו אבל לא אכפת לי, נשכבתי עם חיוך על הפרצוף אך הוא ירד כשראיתי את אלה.
"אל תדאגי אלה, הכל יהיה טוב" לחשתי לה ונרדמתי.