המהפך – פרק 1
אתם מרגישים את ההרגשה הזאתי שאתם פשוט בלתי נראים. כאילו אף אחד לא שם לב אליכם אבל אתם לא לבד? לפעמים אני פשוט מרגישה כמו קיר. קיר שלא רואים. קיר שלא קיים. קיר שפוגעים בו, שחושבים שאין לו רגשות, אבל יש לו. יש לו רגשות, וזה כואב. לא פחות מכאב פיזי, אפילו יותר. אני מרגישה שעדיין לא מצאתי את מקומי בעולם הזה. עדיין לא מצאתי את עצמי. אני מרגישה שיש לי מין ריקנות כזאת שאף פעם לא נעלמת. שהכל חוזר על עצמו ואני לא יכולה לעשות כלום. העולם מסביבי ממשיך בשלו ואני תקועה במקום, בלי יכולת לזוז.
אני מתחילה כמו כל יום כרגיל, מתעוררת מוקדם, מצחצחת, מסתרקת ומתארגנת ליציאה לבית הספר. אני הולכת בדרך הרגילה שלי ונזכרת שפעם עד לפני שלוש או ארבע שנים הייתי ניפגשת עם נעמי שבאותה תקופה הייתה החברה הכי טובה שלי. מכאן היינו הולכות כל יום ביחד ליסודי. אני מסתכלת על הבית שלה, הבית שהייתי בו כמעט כל אחר צהריים עם נעמי. אני מתגעגעת אליה. אבל היא כבר לא אותה נעמי שהייתה ביסודי. כשעלינו לחטיבה היא השתנתה, היא הפסיקה לדבר איתי והתחילה להסתובב עם הבנות ״המקובלות״ יותר. וואי איך אני שונאת את המילה הזאת ״מקובל״ מילה מעצבנת, לא צריך לתת תגית לבן אדם שאתה לא מכיר לפני ההתנהגות שלו או ההתבטאות שלו בעולם. זה בדיוק כמו ״ חנון״, לא כל מי שמשקיע בלימודים ואין לו הרבה חברים נקרא ״חנון״. זה לא נכון וזה לא צודק. זה רק משפיל וכואב.
תגובות (1)
כן גם אני מרגישה כך