הסוס האדמוני – פרק 5

"רק עוד 25 שניות" הכריז האיש השמנמן.
"לא… אנחנו חייבים להגיע!" אמרתי מלאת תקווה.
"אין סיכוי…" מלמל ג'ינג'ר.
"היי! זה קו הסיום!" קראתי בשמחה כעבור מספר שניות.
"עוד 10 שניות" אמר הכרוז.
"10" – עדיין היינו רחוקים.
"9" – עדיין רחוקים.
"8" – קצת קרובים יותר אבל עדיין רחוקים.
"7" – קרובים יותר ויותר.
"6" היינו משהו כמו 15 מטר מקו הסיום!.
"5" היינו משהו כמו 12 מטר מקו הסיום!.
"4" " " " 9 " " " !.
"3" – היינו ממש קרובים.
"2" – הצלחנו לעבור – סיימנו את המסלול.
"1" – זהו! מה הוא עוד סופר?!
"נגמר הזמן!" – כן, הבנו.
"עשינו את זה!" קראנו שנינו ולפתע כל העולם ההוא נמחק ואני והסוס שלי שוב עמדנו על חוף הים, כאילו כלום לא קרה.
"זאת הייתה הרפתקאה, נכון?" שאלתי את ג'ינג'ר.
"ניההאי ההאאי!" אמר ג'ינג'ר.
חבקתי את ג'ינג'ר חזק חזק וחזרנו הבייתה.
כשהגענו, הופתענו לראות ש… לא היה איש בבית.
"הלאו?, אבא?, מישהו?!" קראתי.
אף אחד לא ענה.
אני כבר חשבתי – "טוב הם בטח יחזרו בקרוב".
~~~~~~~~~~~~~כעבור שעה~~~~~~~~~~~~~~
"הם יחזרו" אמרתי והוצאתי חטיף לנשנש.
~~~~~~~~~~~~~כעבור שעתיים~~~~~~~~~~~~
"בקרוב… הם יהיו בכל רגע…" אמרתי וג'ינג'ר הסתכל עליי במבט מזלזל.
~~~~~~~~~~~~~כעבור 3 שעות~~~~~~~~~~~
נרדמתי.
~~~~~~~~~~~~~בבוקר~~~~~~~~~~~~~~~~
"אבא!, אני יוצאת לרכיבה!" הכרזתי.
אף אחד לא ענה.
פתחתי את הדלת בחדרו של אבא וקראתי: "אבא!" אך הוא לא היה שם.
לאחר מכן הלכתי לחדרים של אחיי, אבל גם הם לא היו שם…
נבהלתי, הייתי לבד בבית.
ניסתי להתקשר, אך הפלאפונים שלהם נשארו בבית.