הסוס האדמוני – פרק 6

אני וג'יג'ר היינו לבד בבית.
"ג'ינג'ר, איפה אבא והאחים שלי?!" שאלתי אותו.
ג'ינג'ר שתק, אבל אז הוא אמר: "לא יודע…".
איך שהוא אמר את זה הבנתי שאנחנו עדיין במשחק של התרופה… אנחנו חייבים לצאת מכאן! אבל לא יודעים איך.
"טוב ג'ינג'ר, חייבים לצאת מפה אבל כדיי לעשות זאת, עליינו לדעת איפה אבא והשאר" אמרתי.
"כן, תסתכלי לשם! יש שם… יש שם… עקבות בוץ!" אמר ג'נג'ר והצביע עם ראשו לכיוון פתח האורווה.
"אלו עקבות הסוסים של אחיי!" קראתי.
אני עליתי על ג'ינג'ר והלכנו בעקבות העקבות.
הגענו למבוי סתום, עמוק באורווה.
"זאת מלכודת…" אמרתי בלחש.
צדקתי, לפתע הדלת ננעלה, וגם החלונות.
"אבל זה הבית שלנו!" אמר ג'ינג'ר.
הסתובבתי לאחור, ראיתי שם את הסוסים של אבא ואחיי לחודים בכלובים, אבל לא היה רמז לאבא, לאחי הגדול או לאחותי הקטנה…
"מי עושה לנו את זה? ולמה?! הרי עשינו מה שהיינו צריכים לעשות!" אמרתי בכעס.
"כמעט" נשמע קול כשל מחשב.
"מי זה?" שאל ג'ינג'ר.
"תוכלו למצוא את האנשים החשובים לכם, אך ורק בתנאי שתעקבו אחר הרמזים" אמר שוב הקול הזה.
אני וג'ינג'ר נעמדנו במקום.
"אילו רמזים?" שאלתי.
הייתה דממה.
"זה מוזר לדבר אל קירות עץ, אפשר שתתיצב מולינו? אלא אם כן אתה פוחד…" ניסתי להתגרות בקול המשונה.
"אני לא פוחד, וזה לא הקול האמיתי שלי, שינתי אותו בתוכנת מחשב כדיי שלא תזהי… אבל אם אתם מתעקשים…" אמר הקול.
לפתע נשמעו צעדים מלמעלה (החומה השנייה של האורווה).
חיכינו בקוצר רוח.
אז – הופיע צל, הצל התקרב והתקרב והתקרב…