כבשה שחורה, עדר אפור.

" המצב שבו אנו חיים אינו שונה…." פתחה המרצה בדיבורה. "עוד שנייה המוח שלי נמס אל תוך הגולגולת" לחשה רוני לשכנתה לספסל, "חח.. שקט רוני עוד יעיפו אותנו מפה", חייכה תמר מנסה להחניק את צחוקה. " כמו בשבוע שעבר את מתכוונת?, היא כבר מכירה אותי אני בגדר הבעייתית אצלה" "וזה לא מפריע לך?" נדהמה תמר, "אממ… בואי נחשוב" רוני צמצמה את עיניה מנסה להתרכז "לא!" קראה בחיוך והניפה את ידה גבוה באוויר, כל הקהל הסתכל עליה. "גוש של חייזרים, כאילו אתם לא חושבים ככה" חיוכה נמוג והתחלף בהבעה כעוסה, "אה… מספר 802 את מוזמנת לקחת את חפצייך ולצאת מהאולם" קולה של המרצה היה נוקב. רוני האדימה ועלתה את מדרגות היציאה מלווה במבטים מזלזלים "גם כן מלומדים, כשזה מגיע לערכים האיי קיו שלכם מתרוקן נכון?" היא קראה למול אלפי פנים המומות, "אה!,הבנתי!, זה נכון". "שוב מספר 802, את מתבקשת לצאת מאולם האוניברסיטה", "טוב בסדר,בסדר, העובדה שאת קוראת לי במספר לא עושה אותך יותר חכמה או רשמית אז תפסיקי לנסות להרשים!" "802 (!!!!!!) את מוזמנת לצאת מהאולם עכשיו!" קראה המרצה בשיניים חשוקות "לפני שאני אכרות לך את הראש ואמכור אותו בתור מזון לחיות " הוסיפה בליבה שעמד לקרוס תחת המעמסה הראשית, "רוני". דלת האולם נסגרה בחבטה ואיתה גם ביטחונה של רוני. היא הוציאה מכיסה את המכשיר וחייגה למספר המוכר " תבואי לקחת אותי, אני באוניברסיטה". מבטה נדד סוקר את הרחוב בעיניים עייפות ונעצר למראה אישה מבוגרת שכשלה תחת מסעה. "סליחה,את צריכה עזרה?" הציעה, ומבטה התרכך לפתע. "זה בסדר מיידלע אני מסתדרת,הלוא כל החיים הסתדרתי גם עכשיו אסתדר, תודה רבה את מרגשת אותי,אבל אני אסתדר". פניה המקומטות קרנו ורק קמטיה העידו על שעברה "בהצלחה סבתא" קראה רוני לעבר גבה המתרחק של הישישה ומיד התחרטה על שאמרה "למה את קוראת לה סבתא?" קול פנימי צץ בקרבה ונקטע לשמע חריקת גלגלים על הכביש. היא רצה אל המכונית "רוני כנסי מותק, למה סיימת מוקדם?" שאלה אימה, היא רגילה לתלונות על רוני, "היא לא אשמה פשוט יש לה את הטבע הזה למשוך אנשים אליה כמו מגנט", כך אומרים המורים, "כמו מגנט בפצצת אטום" היא מוסיפה תמיד. "סתם ,המרצה הייתה חולה" השיבה מבלי להביט בעיני אימה,היא ידעה שישנו רדאר אימהי מסוכן לעיתים שמזהה את ניצוץ השקר בעיניה "היא העיפה אותך נכון?" טליה תופפה על ההגה בעצבנות, "בדיוק" רוני הרכינה ראשה 1-0 לרדאר. "שוב אני אשמע מראש החוג שהילדה שלי לא מתנהגת נאות?", "גם כן הוא והמילים המלוקקות שלו" לחשה רוני והשעינה את ראשה על החלון בתקווה למצוא שם מציאות טובה יותר ,"היי! אני מדברת אלייך" קראה טליה והניעה את ראשה מצד לצד, "אם את רוצה לדבר, תלכי ישר אל תעשי לי את התנועות האלה". ראשה כבד עליה, היא הרגישה שאם תישמע ולו מילה אחת יתבקע ראשה לשניים. "שאני אבין, את רוצה ללמוד או לא?", "ברור שכן,פשוט…" המילים שבתוכה איבדו את המשמעות, נשימותיה נעשו כבדות ומפלס כבד לחץ על ריאותיה, בכל פעם שדיברה עם אימה את השיחות האלה התחושה הייתה דומה, כאב בצד שמאל ואגלי זיעה היא לא רגילה לשיחות רציניות. "פשוט מה?" סבלנותה עמדה לפקוע, "אה.. אהמ.." רוני גמגמה, "אני אגיד לך מה, את פשוט בורחת ממחויבות" ניתחה טליה את המצב. "למה את צריכה שאני אענה לך על התשובות? את עונה עליהן מצוין בעצמך, תפסיקי לחשוב שתמיד אני בורחת ממחויבות, מה קרה?פעם אחת אני לא כמו טליה ואורי ההורים המושלמים אז אני כבר קרימינלית? פרפקציוניסטית היית ופרפקציוניסטית תישארי, את לא מסוגלת לחשוב שהילדים שלך יהיו פחות ממושלם, 100 אין דבר כזה מתחת ל100, במקום לנסות להפיל עלי תחשבי איזה אמא מצוינת את" המפלס ירד, רוני הרגישה הקלה. "לא ידעתי שאת מרגישה ככה.." דמעות עמדו בזווית עיניה והיא מיהרה לנגב אותן. "אמא תעשי לי טובה ואל תתנהגי עכשיו כמו האימהות העיוורות האלה שפתאום הן מתעוררות לחיים, תכבדי אותי, ואל תתנהגי ככה זה מתחת לרמה שלי ושלך, את לא בן אדם חלש". היא הסתכלה אל תוך עיניה של אימה שפתאום נראו לה רכות ומתחשבות,אבל היא לא נתנה לזה להשתלט עליה, רגשנות זה לא הצד החזק שבה. "טוב, אני יוצאת," אמרה רוני, טליה עצרה את המכונית.רוני הניחה את ידה על הידית. "מה,לאן?" שאלה טליה והניחה את כף ידה על ידה של ביתה,רוני מיהרה לנער אותה "סתם,להתאוורר" הסבירה ויצאה מהאוטו. "מה אני אעשה עם הילדה הזו" לחשה טליה לאפלה ,ליחידה שעוד מקשיבה לה.
******************
"המשיח הגיע, רוני שבה לחיק חברותיה!", הכריזה אלה וזכתה לכרית וורודה פרוותית הישר לפניה."איפה הספרים? אני שומעת אותם קוראים לך, 'רוני, רוני, מלומדת משועממת…' " ופרצה בצחוק מתגלגל שהזכיר לרוני כמה היא אוהבת אותה. "הנה האיי קיו שלך הוא קורא לך 'הצילו הצילו אלה אני יורד ויורד ויורד וי'…" חייכה רוני, עכשיו היה תורה למפגש עם הכרית. "מה קרה הפעם?" שאלה אלה מחויכת, "סתם, המרצה חושבת שכושר הדיבור זו טעות טבע אז הוכחתי לה שלא", "שוב רבת עם אמא שלך?, את בסופו של דבר תצטרכי להגיד לה מה את חושבת לגבי הציפיות שלה ממך". אלה הסתכלה על חברתה, ורוני שנאה את המבט הזה, המוכיח. "עזבי, היא מנותקת לחלוטין מהמציאות." אזהרה! אזהרה! שיחה רצינית! לשלוף מגננות! כפתור אדום מוכר וכואב הבהב בראשה. "יש מצב שאני ישנה אצלך?" אמרה רוני כבדך אגב "כן בטח," ולפני שהספיקה להוציא מילה מהפה "אז איזו פיצה להזמין,והפעם אני מזמינה בדגש על האני!, אין לי כוח להוציא כל פעם את המלפפון החמוץ מהפיצה" קראה אלה מהמטבח, רוני חייכה בשקט, היא אהבה את זה שאלה מבינה אותה בלי מילים. "הזמנתי מהמקום הקבוע, אז איזה סרט רואים?", "כשהארי פגש את סאלי?" הציעה רוני, "קומדיה רומנטית?,בעע" קראה אלה והכניסה את אצבעה לפיה "תביאי אקשן! ,מכות ,אלימות משהוא רציני" רוני חייכה, "ידעתי שתציעי אקשן ורציתי שזה יבוא ממך, עשיתי לך מה שנקרא פסיכולוגיה הפוכה" קראה מניפה ידיה באוויר "יא חכמולוגית את מה שנקרא חברה סתומה" חיקתה אלה את רוני בתנועות מוגזמות ומצאה את עצמה מחובקת בזרועותיה של חברתה מצחקקת בלי סוף. " אההה…" פיהקה רוני, "ואווו את ממש עייפה, את נראית כאילו בלעת חמור" ניתחה אלה, "קצת הפוך,חמור בלע אותי, ובמקרה הזה לחמור יש שיניים ענקיות והוא עם חצאית ועט ביד והוא לא אוכל עשב, אלא ראשים של תלמידים והמזון המיוחד שלה,רוני-מס' 802". "טוב ,יאללה בואי נלך לישון רק קודם אני הולכת להתקלח, אין בן אדם יותר מלוכלך ממני,לעומתי אפילו לזבל בחירייה יש ריח של מרגליות", קראה רוני מהכניסה למקלחת.
המים שטפו אותה מסירים כל לכלוך מגופה, את כל העלבונות שספגה שטפו הטיפות מותירות אותה נקייה מכל עצב,"הלוואי והיה ככה כל החיים,רק אצל אלה" רוני לחשה אל החלל ובכתה, דמעותיה והמים המהולים בסבון התערבבו כאחד אל תוך הצנרת.

***********************

"בוקר, שונאת את הבוקר תמיד אני נראית כאילו עדר של פרות עשו עלי טיול שנתי ", רוני מלמלה בעייפות אל תוך המכשיר. "יאללה רוני, תתעוררי, היום יש לך את הפרזנטציה שכחת?" אמרה אלה, "מה, אה, כן כן," שלוש,שתיים,אחד,ו- ספרה אלה בליבה מצידו השני של הקו ,"מה?????!" צעקה רוני "איך אני אעשה את זה?, שוב המציאות מוכיחה שכשזה מגיע להתעללות ברוני השמים הם הגבול!" , קראה רוני המומה והתחילה לאבד את העשתונות. "היי אתה, יש מצב שאתה מביא לי עכשיו סיכום של 15 עמודים בנושא התערבות השוׁנֵה בחברה הישראלית בתוך מצגת?", פנתה בהיסטריה לאיש אלמוני "מה.. מה את רוצה ממני משוגעת?", גמגם האלמוני בפחד והחל להתרחק במהירות מפניה. "שתדע לך שבגלל אנשים כמוך נחרב בית המקדש השני!" קראה לעבר גבו המתרחק ,"לא נכון זה קרה בגלל שנאת חינם!" צרח לעברה מצידה השני של המדרכה "על זה אתה יודע ועל התערבות השונה בחברה הישראלית אתה לא יודע?", קראה בעצבים "הולכים להרוג אותי היום בדם קר, ואתה חושב רק על עצמך! אתה יודע מה זה למות בידי ערפד מוצץ דם עם חצאית ועט ביד? ולא הוא לא צמחוני!",קולה הדהד באוויר. "תפסיקו כבר לצרוח חוליגנים!" ,קרא ישיש חסר שיניים מפתח חנותו הצנועה. רוני מתחה את ידיה, תמיד היא עושה את זה אחרי ריב טוב, "אוי מה השעה?, יוואו כבר 9 הערפד תהרוג אותי" הציצה בשעונה בדאגה. היא שלפה את המכשיר מכיסה "תמיד טוב לדבר עם אלה בעיתות מצוקה" חשבה מעודדת מעט, "אלה! מצב חירום! מצב חירום! ,הפרזנטציה לא מוכנה, אני ממש מאחרת למאורת הערפדים, מה אני עושה?!", "תאלתרי משהוא, לא יודעת. את זוכרת שההיא מהיסודי רצתה להרוג אותך שאיחרת בעבודה וכתבת משהוא אחר לגמרי אבל זה היה ממש טוב מבחינת מבנה וקיבלת 80?, תעשי בדיוק ככה ויהיה טוב.אני מקווה." אלה נאנחה מהכיוון השני של הקו, היא אהבה ברוני את הקטע הזה של השכחה ואי הסדר ,זה מצא חן בעיניה. הן היו זוג כזה ,רוני מביאה את הבעיות ואלה את הפתרונות ככה הן תמיד היו ביסודי ,בחטיבה, בתיכון וגם עכשיו.

רוני עמדה עם הפנים לכיוון דלת הכניסה של האוניברסיטה ושחזרה את כל רגעיה היפים, התור בקפיטריה כשנגמרה ההרצאה, כשאיחרה לשיעור והמרצה לא נזפה בה. "תמיד בן אדם משחזר את רגעיו בזמן שהוא צולל אל מותו, זה אומר שעכשיו אני אמות?", חשבה בעצב ותקעה את מבטה ברצפה.היחידה שראתה את רוני שבורה. ברגל ימין נכנסה למבנה שהזכיר לה בית חולים, "אף פעם לא יוצאים משם חיים" ,נזכרה בשיחה שלה עם אלה בצהריים אחרי הקורס הראשון שלה באוניברסיטה. הדלת נפתחה בחריקה והיא יכלה לראות את מבטה החודר של המרצה מרחוק ,"802 שוב איחור?", קראה בטון לא מופתע, "יש לך פרזנטציה היום, היא מוכנה?",,עוד לפני שהספיקה רוני להגיב, "כמובן שלא ,טוב, תעלי לבמה נראה מה אפשר להוציא ממך ". לפתע כל זיכרונותיה המרים צפו עלו בראשה, "את לא מוצלחת תמיד חשבתי ככה", היא עוד הרגישה את מבטה הנוקב של המורה לספרות על גבה, משאיר אותה מסומררת."את בורחת מאחריות, אי אפשר לסמוך עלייך",העיניים הירוקות של אמא שלה ירקו אש. "רוני?,נו באמת תמצא מישהי אחרת." טון הזלזול בקולה של המחנכת. כל חייה הייתה רוני הכבשה השחורה, זאת שאין עליה דעה בכלל, רק טון הבוז שאשאיר דמעות בעיניה. בעיניים מצועפות עלתה על הבמה, "אני רוצה לדבר איתכם היום על.. על השונה בחברה הישראלית", אמרה בקול רועד.עיניה היו נעוצות היטב ברצפה וסירבו להינתק, היא ידעה שברגע שהן יתנתקו גם המציאות תעזוב אותה לבד והנפילה תהיה כואבת. כואבת מאד. "בתנ"ך השונה מתואר כגר,יתום ואלמנה וה' מצווה אותנו לאהוב אותו ולכבד אותו. כיום הזר בחברה הישראלית הוא מי שמבחינה פיזיולוגית שונה מכל האזרחים הנכללים באוכלוסייה, כגון שחומי עור, זרי שפה ועוד. בכלליות בין העבר להווה לא קיים הבדל ממשי. עיקרון השוני וגורם שנאתו, הוא שהאנשים לא יכולים לסבול שמשהוא שונה מהם, הן פיזית והן מבחינה אישיותית. אז אני שואלת את עצמי שאלה זה זמן רב ,מדוע אנו מחפשים תמיד את השונה מאיתנו, מדוע הוא כל כך זר לנו?" "ו.." קראה המרצה בבוז, "ואין לי תשובה". רוני ירדה מהבמה פניה אדומות,ולפתע חלחלו בה דבריה של אלה "את טובה, תחשבי על כל התכונות הטובות שלך וגם תדמייני את המרצה בתור חמור עם אודם ושמלה". היא חייכה לעצמה, "אופטימית טובה שלי אני בחיים לא אשכח לך את זה", חשבה באומץ ושנייה לפני שתכננה כיצד הורגים 100 אנשים ויוצאים ללא עונש הסתובבה. "אתם ,כן אתם כולכם מה אתם מסתכלים עלי?", קראה למאות פנים המומות. "כל אחד ואחד מכם עבר חוויה טראומטית בילדות בגלל שהביא את הכריך עם הממרח הלא טעים ,או מפני שאמר את המשפט הלא נכון בזמן הלא נכון". היא חשבה על אלה שמחכה לה עכשיו אחרי שהסיוט ייגמר ומחשבה זו נסכה בה אומץ וביטחון "כמעט כל אחד ואחד מכם עבר דירה חדשה ובעקבות זאת נאלץ לעבור גם בית ספר עם ילדים חדשים, ומורים חדשים.ואף אחד לא הכיר אותו, את הילד שבכם, בהתחלה כולם ניסו להיות נחמדים אליכם, כי בכל זאת אתם הילדים החדשים, אבל בכל פעם שהכיתה נענשה אתם הייתם העז השחורה ."זה הוא, הילד החדש ,זה בגללו" ,הם היו אומרים, כי תמיד כיף ונוח להאשים את החדש, הוא ביישן ולא יכול למחות ,כי הוא מפחד ממעמדו בחברה, עד שהשיג את מעמדו שגם ככה נמוך ,הוא לא מוכן לוותר עליו בשום אופן ,ועל כן הוא מה שאתם קוראים לו פראייר. והפראייר הקטן הזה נמצא בכל אחד ואחד מכם, ואתם אמנם השלמתם עם זה, ואולי המשכתם הלאה אבל תמיד, בכל פעם שתגיעו למקום חדש, הפראייר שבכם יזכיר לכם את קיומו, את היותכם שונים בכל מקום, ובכל זמן.ולמה אנחנו מתנהגים אליהם שונה ורוצים להתרחק? כי אנחנו כאלה, מעדיפים לראות את הרע בהכל, חוץ מאת הרע בעצמינו .ואנחנו מתנהגים אליהם שונה בגלל שאנו מעדיפים להדחיק את הילד ההוא ,הפגוע, מאשר להסתכל על המציאות בעיניים אמיתיות יותר, כי זו המציאות שהחדש מעמיד בפנינו עכשיו קיבלתם את התשובה שלכם?". רוני השתהתה מס' שניות במקומה, מביטה באולם, באנשים, כל החוויות שעברה כאן ,כל ההשפלות, מבטיה המרוחקים והמנוכרים של המרצה, לגלוג בקולה.היא נשמה עמוק ויצאה מהאולם "אני לא אהיה חלשה כמוהם, אני לא אהיה הפראייר שבהם שגורם להם לסרב לקבל את השונה אני לא הם, אני לא רוצה".,היא לחשה. ושמש בוקר חמימה ליטפה את גבה כמו מנסה לעודד אותה. "רוני?" שמעה קול גברי מאחוריה, " הפרזנטציה על מעורבות השונה בחברה הישראלית שלך?", היא עדיין לא הסתובבה, מגיע לו שיסבול קצת לא יקרה כלום. "שמעת אותי לא?, אז למה אתה שואל?". נשימתו נשפה בעורפה וגרמה לעורה לסמור ,היא יכלה לחוש בחיוכו מאחוריה. רוני הסתובבה באחת נחושה לסיים את השיחה כמה שיותר מהר ולחזור לאלה, למקום הבטוח בחייה. "טוב תקשיב", היא הביטה בעיניו החומות, מבטה קשוח, " זה יצא ברגע, לא התכוונתי לתאר את הדברים שאני רוצה לומר בדרך גסה כזאת, פשוט נלחצתי", כל ביטחונה התפוגג בשניות " .עכשיו שאתה יודע ,תעזוב אותי בבקשה", הוא נגע בכתפיה והיא מיהרה באינסטינקט להתנער מעיתו. "ראית אותי חלשה, עכשיו אתה גם רוצה לשבור אותי?" ,היא התרחקה בצעדים מהירים מהמקום,הסתובבה לעברו ולחשה "אני… סליחה…" הוא הביט בה ללא אומר ונכנס לבניין הגדול שזו הפעם הראשונה שלא איים על רוני בממדיו. "יופי רוני,הרסת לעצמך את העתיד באוניברסיטה ועכשיו גם מישהו שונא אותך", חשבה בכאב."מה קורה לי,ממתי אכפת לי מה אנשים חושבים?,חייבת גלידה עם אלה מהר!". היא רצה אל האוטובוס, כל הרגשותיה התערבבו בקרבה כמו טורנדו שאי אפשר לעצור והעלים שנסחפו אל תוך הסופה שנדמה היה כאילו אסוציאטיבית קשורים לטבע יפה, פצעו אותה, פילחו את ליבה. "אלה,אלה" ליבה קרא אליה, "אליק, גלידה ב"רולנד" עכשיו!" אלה נשפה מצידו השני של הקו "רוני מה קורה מותק? איך הלכה הפרזנטציה?" , "מעדיפה לעבור טיפול שורש בלי הרדמה".

*************************

"כואב לך?", שאלה אלה בדאגה לא מוסוות ."כן, כואב לי שהיא לא מאמינה בי, בשבילה אני סתם עוד איזה מס' ברשימה של התלמידים באוניברסיטה." אולי תנסי לכתוב" הציעה אלה, סימני הדאגה לא משו מפניה, "מה, ולהיות כמו כל הסופרים המלנכוליים שיושבים ליד המחשב עם כוס של יין מחכים שמשהו יציל אותם מהשעמום?", אמרה רוני בחוסר חשק מובהק ."לא,בדיוק בגלל זה רשמתי אותנו לסדנה כזו של סופרים צעירים במרכז", אמרה אלה בשקט. "את עשית מה?!", רוני כמעט נחנקה ושפכה על עצמה את כל הגלידה שהייתה בידה מספר שניות קודם לכן. "אל תעצבני כל כך, הייתי שם לפני שנתיים וזה כמו פסיכולוג את שופכת את הלב שלך, רק בדרך יצירתית ודיסקרטית את לא חייבת לכתוב, "היי קוראים לי רוני אמא שלי לא מאמינה בי הייתי הכבשה השחורה כל השנים…", "אוי נו אלה, אני לא מאלה שיתחילו לכתוב אני פשוט סובלת בשקט. ובינתיים מה שאני עושה זה לא שופכת את הלב אלא את כל הגלידה על הבגדים שלי", "בואי נעלה אלי תתלבשי ונלך לסדנה אה! היא היום אם שכחתי לומר לך" ,קראה אלה בהתלהבות ."מה את אומרת…", הדם אזל מפניה של רוני, אנשים חדשים, כתיבה, לא בדיוק מה שחשבה.

**************************

"שלום ,אני צוריאל דרמוני,ואני אדריך אתכם בכל הקשור בכתיבה ובסוף הסדנה נערוך תחרות קטנה בין כל הסיפורים והשירים שכתבתם והמקום הראשון יזכה בספר, בטח אתם חושבים לעצמכם ספר? כמה צפוי!", "אין לו מושג מה אני חושבת, תאמיני לי עדיף שלא יידע" לחשה רוני בחוסר מעש לאלה המרותקת בולעת כל מילה. "גם שֵם משעמם וגם דיבורים משעממים", לחשה רוני וזכתה למרפק בצלעות מצד אלה. "עכשיו כל אחד יגיד את שמו ,הספר שהוא אוהב וסיגנון הכתיבה שלו. כן" נתן צוריאל את רשות הדיבור לילדה בלונדינית עם עיניים כחולות כים, "עוד מושלמת אחת", חשבה רוני שוקעת בכיסאה. " קוראים לי שירה ואני אוהבת את הארי פוטר של ג'יי קיי רולינג, סיגנון הכתיבה שלי הוא פנטזיה וזהו", היא חייכה. "תורך", פנה אל רוני וליבה דפק בפראות. "אה.. אני רוני, הספר האהוב עלי הוא שירת מרים של סמדר שיר וזהו", "לא אמרת מה סגנון הכתיבה שלך",קרא אליה מכווץ גבותיו," נכון, כי אין לי" , השיבה מפהקת ואלה הניחה את כף ידה על פיה של רוני ובעטה ברגלה. "מה את עושה?" ,סיננה אליה בשיניים חשוקות. "את הכרחת אותי לבוא לפה,תישאי בתוצאות, אני אומרת את האמת". "תקשיב צוריאל, אני פה רק כי חברה הכריחה אותי, לא משעמם לי בחיים ואני לא טיפוס מלנכולי שחושף רגשות, בדיוק להפך אני מתרחקת מאנשים רגשניים, אז תעזוב אותי ותעבור לאחרים". "האם סופר הוא טיפוס מלנכולי?", שאל ספק אותה ספק את הקבוצה כולה, "אני לא מתכוונת להתנצח איתך על העקרונות שלי. לך לאחרים תחפור להם בנשמה, אין לך מה לעשות אצלי", היא הניחה את כף ידה על הצד השמאלי בחזהּ שפתאום פעם בחזקה." הנשמה שלי ריקה אין בה שום דבר מעניין". "איזו מטאפורה!, נשמה ריקה!, ועוד איך יש לך מה לעשות עם הכישרון הזה!" קרא בהתפעלות, מניף ידיו באוויר. "למקריות אתה קורא כישרון?, אז אתה באמת מטומטם", הוא התעלם מניתוחי האישיות שלו. " יש לך עכשיו עשר דקות לכתוב שיר על מה שהולך לך פה ," הוא הושיט יד לגעת בה אך היא התרחקה ממנו ,נועצת מבטים מזרי אימה באלה מעבירה אצבע לרוחב צווארה תוך שהיא יוצאת מהכיתה.

רוני ישבה למול השולחן ולחצה אותו אל בטנה. "אולי אם איחנק ,אני אנצל מהמטלה המעיקה הזו", חשבה מחייכת לעצמה. "טוב, חייבים להתחיל ממשהו". היא לקחה את העט והתחילה לכתוב,
"הדרך נמשכת קילומטרים לא נגמרים", היא נזכרה בימים הכואבים בהם נסעה לבדה באוטובוס מרחקים עצומים, היא וההגיגים נדדו בין רחוב לרחוב בין שכונה לשכונה. המחשבות התרוצצו במוחה ללא מנוח "מה את עושה כאן?" הן קראו אליה, אך היד המשיכה לכתוב והמוח קדח רעיונות,היא לגמה מעט מן המים על מנת להטביע את הכאב שצרב בגרונה. רוני הסתכלה בסיפוק בדף המקומט.מזה זה זמן רב חשה הקלה, כל רגשותיה היו מונחים על הדף הזה .המועקה השתחררה מליבה ופינתה מקום לדברים טובים יותר. השמחה מילאה אותה במחשבות מרגיעות ובתחושה זו נכנסה לכיתה, הפעם בחיוך גדול.
"רוני! יופי כל הכבוד, את רוצה להקריא לנו את זה?" הוא לטש בה עיניים מצפות,"יש לי ברירה?" היא ניסתה להינצל בשיניים מהמבוכה, "לא" אך ללא הצלחה."טוב, זה לא הכי מקצועי כי לא היה לי הרבה זמן" היא הסתכלה על צוריאל והוא חייך. "אבל אין לי ברירה, ואני מזהירה מראש אם יהיו מחיאות כפיים אני אברח".
הדרך נמשכת קילומטרים לא נגמרים,
מכינה את גופי לימים הבאים,
עיני מתרוצצות בחוריהן,
מנסות לחפש את מה שאין.
היא קראה בקול את כל המילים שהעיבו על חייה, דמעות עמדו בעיניה, אך היא נשבעה לעצמה שאסור לבכות,"לא אהיה חלשה לידם". היא נזכרה בימים האלה שהמחשבות היו חברותיה הטובות, הימים הכואבים לפני שהכירה את אלה. כל הנזיפות מצד מוריה, חוסר הרגישות מצד הוריה.
ימים באים, ימים הולכים,
שום דבר פה לא נעים,
עצב ושיממה שוב שוהים בפינה,
ואת האווירה מלווה תמיד אותה המנגינה,
אנסה לשרוד להמשיך ולהתקיים,
למרות שחיי ספורים ימיהם,
הדרך תימשך הקילומטרים יתארכו,
בניסיון הראשון כולם אותי יישברו.

היא הביטה בקבוצה,אגלי זיעה הציפו את פניה. "נו, מה הכרחת אותי לכתוב את השטות הזו סתם!". היא הביטה בדף במבט עצוב "תגיד משהו!" הוא הביט בה בפה פעור "תיזהר, ייכנס לך זבוב" היא התיישבה במקומה מחכה לתשובה, "תקשיבי, את פשוט מדהימה!, מחיאות כפיים בבקשה!" כל האנשים הריעו לה קראו בשמה, "למה אמרת שאין לך סגנון, יש לך, סגנון דיכאוני!" הוא קרא בחיוך היא הסתכלה עליו במבט מלא משטמה "אני לא רוצה לראות אותך ואת כל הקבוצה חסרת הרגישות שלך בחיים מובן? אם אתה קורא לנשמה שלי, לחיים שלי, לכל מה שאני דיכאון, אז הלוואי…." היא נשמה כמה נשימות "רוני תירגעי!" פקדה על עצמה "קח את הדף הזה ותקבור אותו בנשמה הקרה שלך גם ככה יש שם המון מקום כי רגש אי אפשר למצוא שם", היא פתחה את הדלת בחוזקה "רוני חכי" אלה קראה
היא רצה כל עוד נפשה בה,"למה אני צריכה את הדבר הזה,עוד כאב לב " לחשה בלי קול מבעד לדמעות, ששטפו אותה קילוחים קילוחים ביתה נראה לה רחוק מתמיד, היא רצתה להיעלם, לא להיות להתאייד להתנדף עם הרוח שכל משב שחלף פצע אותה בלי רחמים. השער האדום בכניסה לביתה נגלה לפניה ,לאלה כבר לא תוכל לבוא. "רוני!" קרא אליה בחור מוכר "אתה, אתה הנודניק מהאוניברסיטה נכון?" היא מיהרה לנגב את הדמעות בגב ידה "כן, נכון. צריכה משהו? את לא נראית טוב" סימני דאגה חרשו בפניו "גם אתה לא נראה משהוא" הוא חייך, הציניות שלה מצאה חן בעיניו "לא ענית לי על השאלה. את צריכה משהוא?", "כן, אני צריכה חבר טוב, יש לך אחד להציע לי, אבל הפעם בגרסה נורמאלית לא אחד שייתקע סכין בגב. נדיר, אבל יש לך?" הוא כיוון את ידו אל ליבו "יש לי המון במחסן אבל באסה, כולם מקולקלים" היא חייכה, " אני גרה פה, רוצה להיכנס?", "למה לא"
רוני פתחה את דלת ביתה וחשה חמימות מציפה את ביטנה "זה רעב כנראה" חשבה. "בית, כיסא,שולחן, החדר שלי" הציגה את ביתה בפניו "רוצה להיכנס?"
היא התיישבה על המיטה,"שב, למה אתה עומד?" היא קרבה אליו את הפוף הפרוותי, הוא שקע לתוכו והיא חייכה "אז בזמן שאת לא עצובה או צינית את מחייכת?, מה אני אגיד, עדיף לראות אותך ככה" קירבה! קירבה! מוחה התריע "מה אתה רוצה ממני?" שאלה "אתה גם עוד רובוט באוניברסיטה? אם כן אני רוצה שתלך מכאן, פה יושבים בני אדם ולא שליחים של השטן", "אני לא שליח של השטן, פשוט ראיתי אותך בוכה ונראית לי מוכרת אז ניגשתי לראות אם את בסדר, ורגשות זה משהוא שיש בבני אדם לא?", "לא יודעת, בסביבה שאני חיה בה זו מילה שלא נמצאת בלקסיקון ,רגישות, לב, אנושיות ,אהבה תזכיר לי מה זה?", היא הרכינה ראשה,"בהחלט לא מוכרות לי המילים האלה", "למה את בורחת משיחות אישיות?, בכל הזמן הקצר שאני מכיר אותך את נמנעת מחיבוק או מעידוד, מה קרה?", הוא נגע בידה והיא התנערה ממנו. "לא, זה פשוט שאני לא מחבקת אנשים שאני מכירה 5 דקות,מה אני אעשה, לכל אחד יש שריטה, זו השריטה שלי", "את יכולה להיות פסיכולוגית את יודעת?", הוא הביט בה בחיוך "מאיפה הבאת את ההברקה הזו?,כל החיים אמרו לי שאני חסרת רגשות ונגעו בי לבדוק אם אני קרה לוודא שבטעות לא נהפכתי לרובוט ועכשיו אתה?, באת לפה לעודד אותי או לעצבן?",היא תקעה בו את מבטה הקודר שלא משאיר מקום לספק שאת הבן אדם הזה היא לא מחבבת "אני צריכה קצת זמן לעצמי, אתה באמת בן אדם טוב, אבל, תבין אני מסובכת לא כדאי לך להתעסק איתי יש פה" היא הניחה את ידה הרועדת על לוח ליבה "מטען רגשי כבד, הרבה אנשים ניסו להתקרב, אבל דחיתי אותם ושוב, אני מחבבת אותך עד כמה שאני יכולה אבל הלב שלי מתפוצץ מלהכיל עוד בן אדם, כל החיים הורגלתי לחשוב על טובתי האישית כי רק כך אוכל לשרוד נפשית, לבנות חומות,מגננות מסביבי והחומות בצורות ויש שומרים בכניסה וכל שומר נראה כמו מר עולם, לא תוכל להיכנס" היא אמרה בקולה תחינה "יש לך עולם דימויים מורחב מאד, אבל מצטער , מר עולם לא מפחיד אותי, אני רוצה להתקרב אלייך וגם אם יכסחו אותי עד שאת לא תזהי אותי אני שוב אנסה ולעולם לא אכנע, את המטרה שלי רוני, אני חייב לפענח אותך" הוא לחץ את ידה ולמרבה הפתעתו היא לא נרתעה ממנו, הוא הסתכל עליה וחייך" זו גם התחלה" מבטו נדד לידיהם שנראו כאילו הן נאבקות להגן אחת על השנייה "לאט לאט אני אפרק את השלשלאות שבכניסה בחומה ואגיע אל ליבך, את תראי", "עכשיו אתה נשמע ממש קיטש" הוא הרכין ראשו במבוכה "אבל זה חמוד ואצילי בעיניי" היא קמה ורכנה לעברו,הוא הרגיש את ידיה עוטפות אותו בחיבוק חם וחייך מאוזן לאוזן "אל תתלהב זה פשוט בערך החיבוק החמישי שלי בכל החיים, זה לא יקרה עוד הרבה זמן" אך החיוך כמו קרם עור וגידים והחל מתרחב "אני חושב שעוד מעט הקצוות של השפתיים שלי יקרעו", "אז צריך לתקן את זה", היא התרוממה ממנו ומעכה את שפתיו וקווצה אותן הוא הביט בעיני הדבש הענקיות שלה וקירב את פניו אליה, היא יכלה לחוש בנשימתו על פניה, רוני התרחקה באחת ממנו "בבקשה לא, אל תהרוס" היא לחשה,"אני מבין, זה בסדר, אולי כדאי שאלך", הציע בכאב "בוא, אני אלווה אותך לדלת," היא לא התווכחה איתו , "זה יהיה מביך להישאר איתו פה אחרי מה שקרה מה אני אציע לו כוס מים? ואז מה הוא ישתה אותה וכלום לא יקרה סתם נשתוק, עדיף ככה" חשבה ופתחה לו את הדלת הוא חיבק אותה קלות ויצא דרך הפתח "רגע איך קוראים לך סינדרלה?" היא קראה לעבר גבו המתרחק "שחר" הוא חייך אליה והסתובב כשהוא מחבר את שתי ידיו לצורת לב ומניחן על ליבו
*****************
"אני לא מבינה מה עשיתי שאת כועסת עלי" קראה אלה בכעס אחרי כמה פעמים שרוני לא הגיבה לה כשהתקשרה."את לא מבינה?, לא זה פשוט מדהים נתת לכל ראשי האבטיח המעוכים האלה לדרוך לי על הכבוד ואפילו לא הגבת, איזו מן חברה את?" היא נשפה בעצבים. "רוני את חייבת לסלוח לי, אני לא ידעתי שהראש דלעת הזה יצחק עלייך ווואו מאיפה הכישרון הזה, את רואה בכל זאת היינו צריכות ללכת, רוני אני ממש מצטערת בבקשה תסלחי לי אנחנו חברות כבר מכיתה א' כל הזמן אנחנו ביחד צמודות כמו דבק 3 שניות וזה לא שלוש שניות עד שאנחנו נדבקות זה שלוש שניות עד שאנחנו מזהות שיש בעיה ומיד פותרות אותה יותר נכון את מביאה בעיה ואני פותרת אותה אבל זה לא משנה שאני…" אלה דיברה בשצף מצידו השני של הקו "זה בסדר אני סולחת לך" אמרה רוני מבעד לקולה המתנצל של אלה " אני חולה עלייך נו רוני בבקשה תסלחי לי" תחנוניה גברו ורוני יכלה לזהות מעט בכי בגורנה החנוק של חברתה " אני סולחת לך," היא חייכה בשקט מחכה לאלה "נו בבקשה אל תהיי רעה נו בבקשה רגע את מה?" הן פרצו בצחוק משחרר "ברולנד עוד 5 דקות, אני חייבת לספר לך משהוא את נופלת" היא השתוקקה לשיחה עם אלה,"אני רגילה ליפול ממך" אלה קראה בחיוך "כאלה אנחנו לא יכולות אחת בלי השנייה,איזה מזליסטית אני שיש לי אותה" רוני לחצה על המקש שמנתק את השיחה והצמידה את המכשיר לשפתיה ,מהורהרת.

*********************
שחר צעד ברחוב בעיניים כבויות עם כל פסיעה ראשו כבד עליו יותר ויותר הוא חש שמילאו את ראשו בחול וקברו באוקיינוס. הרחוב הלך והיטשטש למול עיניו הריקות, וסמטאות העיר ההומות אדם נראו לו כמבוך שלא נגמר והעלו בגרונו את מיצי קיבתו ותחושת קיא גברה בבטנו. מספר מוכר הבהב על צג המכשיר שבידו "אני בדרך אל תדאגי", קרא לתוך המקום המסומן לדיבור, מילותיו הסתומות קרעו את האוויר "שחרי,אתה צריך לאסוף את אחיך הקטן מהגן אני עוד מעט אגיע לבית בסדר?" אימו אמרה, קולה מחוספס כתוצאה מהשנים ומעישון הסיגריות "זה מחזיק אותי" היא אומרת "את תמותי בגלל זה ואז מה לא יישאר לנו כלום בעולם תראי מה נהיה ממך!" שחר מטיח בה בכל פעם שהיא גוררת אותו לקיוסק הסמוך להביא את הסיגריות שלדעתה מחזיקות אותה בחיים ומעלות אותה דרגה, "הן מורידות אותך יותר ויותר לקבר". "תגידי אבא שילם לך מזונות החודש?" התעניין "לא, הוא רוצה שלו ולמדהימה החדשה, כלבה" היא סיננה בשקט כדי ששחר לא ישמע אבל מהצד השני של הקו הוא חש צריבה בגרונו ששרפה אותו "תהיה חופשה בהוואי ואני צריכה לוותר על כמה דברים החודש בשביל ריקי, שתלך לעזאזל, שחר השפיל ראשו כך הוא עושה תמיד כשאימו מזכירה את שמה של המקוללת כאילו חברתו של אביו היא משקולת שמונחת על צווארו ומורידה אותו לאט לאט עד לשפל המדרגה. סערות התחוללו בנפשו, "יכול להיות יותר גרוע" עודד את עצמו למול פנסי הרחוב ולאור ירח דמעה נוצצת זלגה על לחיו.

***************************
"מה?!" אלה קראה ספק המומה ספק צוחקת. "הוא בא אלייך הביתה, וניסה לנשק אותך?", היא כמעט צרחה ."שקט משוגעת." רוני הניחה את ידה על היד של אלה והיסתה אותה."נו, ומה אמרת לו יא מיובשת?", הסקרנות לא משה מפניה."כלום, סירבתי לו באלגנטיות וניסיתי לא לפגוע בו אז ליוויתי אותו לדלת" תיארה רוני."למה?, עד שמישהוא סוף סוף מצליח קצת לערער את גוש הקרח שתקוע לך בלב מאז שקרה מה שקרה,את נותנת לו לברוח?, ועוד אני משוגעת," ניתחה אלה. "זה קצת מהר לי מידי את לא מבינה?, רק לפני חצי שנה היא מתה לי בידיים וכבר לרוץ למערכת יחסים עוד לא התאוששתי מהמוות שלה, יש לך מושג מה זה לראות את ידיה הפעוטות ולדעת שלעולם אבל לעולם לא תוכלי ללטף אותן שוב להרים אותה על הידיים ולשמוע את קול צחוקה המתגלגל כשמי הים נוגעים ברגליה ואת שופטת אותי?" היא לחשה. "וחוץ מזה, אני מכירה אותו רק חמש דקות וכבר הוא מנסה לנשק אותי, זה לא קצת פזיז מידי?, אז נכון אני לא אומרת שלא, הוא כבש אותי , אבל בין מילים למעשים יש הבדל .וההבדל הזה יכול לערער אותי ובגלל זה דחיתי אותו, מה היית רוצה שאני אתחיל לבכות לידו ואהיה חלשה?, אני אף פעם לא חלשה ליד אנשים מצטערת אין לי את היכולת הזו", הסבירה בקול חנוק. "אוף את והעקרונות המעצבנים שלך", התלוננה אלה. "אבל ככה את אוהבת אותי לא?"חייכה רוני, "מה אני אעשה?, יש לי ברירה?", חיוך רחב התנוסס על פניה כסמל שלום "לא!" צחקה רוני.
************************
טליה ישבה במשרדה ומתחה את רגליה, הקפה חם ומהביל, הכל הולך טיפ טופ, כמו שהיא אוהבת. התיקים מתויקים, המחברות מסודרות במקום המושלם, פרפקט, מבחוץ הכל נראה כרגיל אך ליבה שלה דפק בפראות. מנכ"ל החברה המצליחה לעורכי דין הכי מפולפלים בארץ, איתן אלטרץ מגיע לבדוק מה קורה בין נתיני ממלכתו, או במילים אחרות החברה "רייטקס". אף עורך דין בה לא נכשל, אף לא מואשם אחד נכנס לכלא בייצוגו של אחד מהם, אך הפעם קרה מקרה שלא קרה מעולם. עורכת הדין טליה דימון לא ייצגה את מרשה, המוכר כמיכאל אלמקיס, אחד מראשי משפחות הפשע הגדולות בארץ, והשמועות מספרות שאפילו בעולם, כראוי והוא נכנס לכלא, ישנו חשש סביר ואף בטוח שמיכאל ינקום בהם כך היה כתוב בחדשות. "זרועותיו של אלמקיס נמצאים מחוץ לכותלי הכלא מנסים לנקום את צדקתו של אביהם", "מפי עורכת הדין טליה דימון: "אין זאת אלא טעות הגיונית ואנושית, שכן לטעות זה אנושי". "לך תסביר את זה לאלטרץ, לבן אדם יש לב של אבן", אמרה טליה לבעלה כשניסה לעודדה שקיבלו את העיתון בבוקר ולאורה של שמש חמימה חשכו עיניה של טליה "אנושיות זו מילה לא קיימת, מבחינתו זו מילה מיותרת." "אני בטוח שיהיה בסדר" נזכרה בשיחתם באותו בוקר חשוך ואפור. "כן, יהיה בסדר רק כשתקום עם דגים בבוקר אל תתפלא, אתה אופטימי ואני אוהבת את זה, אבל מה לעשות שהעולם לא מאיר פנים לאופטימיסטים?",הוא נאנח ושם יד מעודדת על כתפה. עכשיו הייתה זו יד כבדה ומחוספסת. "טליה דימון?", קול גברי הדהד באוזניה. היא עצמה עיניה מתפללת שזה לא מי שהיא חושבת שהוא, הכיסא המשרדי הסתובב ועיניה החומות נתקלו בעיניו הירוקות הבוהקות שגרמו לעורה לסמור ולפיה להתייבש, הדם אזל מפניה. "אאיתן אלטרץ", גמגמה, כל סיוטיה עמדו למולה בדמות גבר מקריח בגיל העמידה עם חליפתו האפורה שהחשיכה את עיניה. הוא התיישב לשולחן המשרדי בכיסא שלמולה ונשם עמוק, "תשמעי טליה, אתמול קראתי עיתון לתומי ושתיתי קפה בבוקר, הפכתי את דף העיתון ומה אני רואה?", הוא הניח את הנייר למול ידיה הרועדות, "טליה דימון עורכת הדין בחברת רייטקס לא ייצגה את לקוחה כראוי ועל כן הוא נכנס לכלא למשך 25 שנים בגין רצח אחיו ". הוא הביט בה. "אני מבין שאת נסערת בעקבות מה שקרה עם ביתך, אך את לא יכולה לתת לזה להתערב בעבודה שלך, את מפילה גם אותנו" הוא התרכך. "מר אלטרץ, אני מבטיחה לך שזה לא יקרה שוב, אני," לפתע המילים נחנקו בגרונה, היא השתעלה, הוא הניח את ידו על ידה והיא התנערה במהירות ממנו, "טוב, תודה." הוא קם ממקומו ויצא. היא שקעה בכיסאה נאנחת " מה קרה?פעם אחת אני לא כמו טליה ואורי ההורים המושלמים אז אני כבר קרימינלית?",נזכרה בשיחתה עם רוני,אז ,באוטו. "הורה מושלם אה..,אני לא מסוגלת לא לערבב את העבודה והילדים ואני מושלמת". לראשונה מזה זמן רב העריכה את רוני, "מתוקה שלי," דמעות שטפו אותה קילוחים קילוחים, היא ניגבה את דמעותיה. הקפה המושלם שהכינה כמה דקות קודם לכן היה כעת קר וצונן.

*******************
"שחר, נו שחר אל תכעס עלי כל כך, הייתי מוכרח" מקצה הרחוב נשמע קולו של אביו, שחר התקרב מעט לעברו. הוא מעולם לא אהב חוסר פרטיות, והעובדה שכל האנשים שעוברים כעת ברחוב יישמעו את סיפור חייו לא קסמה לו במיוחד."אתה לא חלק מהחיים ושלי ולכן אתה לא יכול לתת לי פקודות, הפריווילגיה הזו נגמרה ברגע שנישאת למפלצת הזו" אגרופיו נקמצו."ומה בדיוק היית מוכרח אה?, תסביר לי שאני אדע, אתה מעדיף שהאישה שאהבת במשך 30 שנה תחשב כל אגורה שחוקה מכיסה על מנת שלך ולמדהימה החדשה תהיה חופשה?", המשיך ,"אז מבחינתי אתה לא אבא שלי", אסף תפס בידו ומשך אותו אליו, "אתה עדיין הבן שלי, זה לא משנה את מי אני אוהב בין אם זו אימך או ריקי הרי יצאת באיזשהו אופן ממני נכון?, אין מצב שבו אנחנו מנותקים. תבין, אני ואמא רבנו והתווכחנו ולכן התגרשנו ו…" הוא הביט אל תוך עיניו של שחר היורקות אש . "בחייך אבא, כל הזוגות אומרים את זה, אז אל תדקלם לי איזה משפט שנשמע משכנע, אתה בגדת בה נקודה. שום דבר לא ישנה את זה ועוד עם הבוסית שלה," הוא מחא לו כפיים הבעתו שפעה בוז "בהחלט אפשר להכתיר אותך כאב השנה,תעשה לי טובה ואל תראה פה את הפרצוף הבוגדני שלך מובן?", הוא פנה ללכת, "אה. אין סיכוי שהחודש אתה לא משלם לאמא מזונות ,היא לא נחש שרוקד לפי החליל שלך, 30 שנה זה היה עכשיו זה נגמר". אסף תקע מבטו בגבו המתרחק של בנו ולאור פנס רחוב הוא התיישב על הרצפה כשראשו מונח על ברכיו שאיימו להיכשל תחת מסען היחיד "החיים".

********************
אולם האוניברסיטה נוקה למשעי ורק שני עובדי ניקיון והמרצה עוד שהו שם מתאוששים מיומם. "אני לא מבינה מה קורה?,דחיתם את החופשה?,למ", נקטע קולה של המרצה לשמע קול ממהר מן הצד השני של הקו. "אני מבינה כן,"נאנחה בקול ,"דורית, את מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטה תלמדי אותי איך לצאת לחופשה איתו מבלי לריב. הוא יותר מידי מתחשב בילדים שלו ולא סופר אותי,רבאק אני אשתו!" קראה נואש, "אין לי תשובה מהשרוול אבל תגרמי לו לחשוב שהוא צודק ואת רוצה חופשה בשביל שניכם לא רק בשביל שלא תראי את הגרושה שלו,ואני חושבת שברגע שהוא יבין שאת רוצה בטובתו זה יותר ידרבן אותו להסכים לך, והתחושה שהוא מנצל את אשתו לשעבר כבר לו תרבוץ בתוכו". היא נאנחה, הספרים כבר היו מונחים בתיקה ואוזנה בערה למגעו של המכשיר במשך רבע שעה(!). היא עלתה במדרגות לכיוון היציאה מנופפת לשלום שפתיה לוחשות לעובדים בחיוך יבש, כשהמכשיר מט לנפול בין כתפה לאוזנה. דורית פתחה את דלת היציאה כשהמכשיר בין ידיה וקול מצווח בוקע ממנו. תיקה על כתפה , כוס הקפה בין רגליה בדרך ניסית לא נופלת. "אממ.. כן, כן, כמובן,"מלמלה אל בין ידיה מלווה במבטים משועשעים מהעובדים שחיוכם נמחה בתגובה למבטיה מזרי האימה כמו אומרים, "עוד תגובה אחת אתם הופכים לקציצות בשר ברוטב וכל זה אחרי שתפוטרו", היא יצאה מהאולם בקושי מחלצת יד לסגור את דלת היציאה ."תודה רבה לך ה'!, חולה עליך ועל איך שאתה מסדר את הדברים שייצאו בדיוק לרעתי!". צעקה אל השמיים כשהיא מסוככת על עיניה מהשמש היוקדת שכמו איימה להמיסה, תיקה על ראשה ,כוס הקפה או מה שנשאר ממנה נטף משערותיה הסבוכות ומכשיר הטלפון שלה במקום לא ידוע.

******************
פנסי הרחוב דלקו בלאט באורם הצהוב כמו מנסים להתחרות בשמש שהלכה וגוועה מבין העננים. ילדים עדיין שיחקו במגרשי הכדורסל לשמע צעקותיהן הדואגות של אימותיהם, "בואו הביתה" קולות נשמעו מכל עבר. מי מבין הילדים נשמע לאימו ומי נשאר מחוץ לביתו. אנשים עברו ברחוב חולפים אחד על פני השני, כל אחד וסיפורו, כל אחד וכאבו האישי, זהויות רבות. טנג, טנג, טנג, קיפץ הכדור על רצפת המגרש המחוספסת מנגן את מנגינת ליבו של שחר, מחשבות רבות התרוצצו במוחו משאירות אותו מאחור עם תהיות חדשות, לגבי העתיד, לגבי רוני, כל דבר אחר שהוא לא אמא ואבא והגרושה שתלך ל… "היי" נשמע קול מרחוק. הוא הסתובב באיטיות והביט בעיני הדבש של רוני שהתקדמה לעברו בחיוך רחב . "איך ידעת שאני אהיה כאן?" קרא מופתע, הכדור עוד התכדרר על הרצפה טנג טנג טנננ.. ונעצר, גם מנגינות ליבו של שחר עצרו ממלאכתן , פתאום הוא חש שֵקט בנפשו כמו רוגע פשט בקרבו למראה חיוכה הרך של רוני ברקע השקיעה. "לא יודעת פשוט פתאום התחשק לי לשחק כדורסל ואתה היית שם אז ניגשתי אליך" היא הניחה יד מרגיעה על כתפו, המשקולת שהכבידה על חייו מקודם כמו התפוגגה למגע ידה. "אתה בא אחד על אחד?", הציעה בחיוך, עיניה שפעו אור למרות החשיכה ששררה מסביב ."את בטוחה שאת מספיק חזקה בשביל להתמודד איתי?", נענה לה בהיסוס, "יש רק שלושה דברים שאני בטוחה שנכונים ,אחד, ה' קיים, שתיים, המוות, ו.." מנתה באצבעותיה "והשלישי?" חייך שחר חושף שני טורי שיניים לבנות ,"אני הולכת לקרוע אותך!". היא חטפה את הכדור מידו וכדררה על רצפת המגרש סמוקת לחיים, הוא רדף אחריה מנסה לחסום אותה בגופו ."פעם קראתי ספר על בן אדם שלא היה מוכן לדבר על כלום מהחיים שלו, היה בונקר, השב"כ יותר פתוח ממנו. ואז הוא הלך לפסיכולוג כי הכריחו אותו, והפסיכולוג ניסה את כל השיטות וכשל. הוא גילה אחרי ניסיונות רבים, שבן אדם מוציא את הדברים האישיים שלו ומוכן לחשוף אותם לא במודע ,כשהוא מרוכז בדבר אחר, כמו באלכוהול רק כשבן אדם שיכור המידע יוצא בצורה יותר טבעית ולא רצונית. וכל הרעיון בשיטה הזו היא שבן אדם מוציא את זה בדרך רצונית. בא לך לנסות את השיטה?" ,התנשפה, הכדור קיפץ מבין ידיה ."פשוט קצת כואבת לי הבטן ולא בגלל שאכלתי משהוא מקולקל", הסבירה . "שוט" ,הוא עשה צעד וחצי לכיוון הסל " קשה לי להתבטא, בכתב אני מעולה, אפילו המורה לספרות לוקחת אצלי שיעורים פרטיים, אבל בדיבור, בעל פה, אין, אני חסומה כאילו שבין הלב שלי והפה יש מחסום שאני לא מצליחה להילחם בו או להוריד אותו, מתחילים לדבר איתי על נושאים אישיים ואני נהיית אדומה אני ישר מתחילה להיות תוקפנית ולריב. לא משנה כמה חזרות אני אעשה מול המראה מלא חזרות על איזה תשובות מתחכמות לענות ואיזה שאלות יעשו לי חזות כזאת של פסיכולוגית או שאלות מנתחות אבל עדינות כדי שיראו שאני מתעניינת, אבל כל זה מול המראה, מול עצמי ,וכשהמראה נעלמת ומתגלים מולי פתאום חברים והורים אני נהיית אילמת רועדות לי הברכיים והלב שלי דופק כמו תוצאה של הניקס מול הפועל ירושלים.לא יודעת אולי זה בגלל שקשה לי שחודרים למרחב הפרטי שלי אבל עד גבול מסויים ואולי… אוף מה דפוק בי!" שאלה את הסל אך כל תשובתו הייתה כדור מתכדרר על הטבעת ונח על הרצפה דומם. " את מדברת עם מישהוא שהוא היועץ נישואין של אמא ואבא שלו סליחה, הגירושין, ואת שואלת מה דפוק בך?", קרא לעברה בחיוך "כן, אממ.. כנראה" תקעה מבט מהוסס ברצפה, נשימותיה כבדו, היא חיבקה את עצמה, פוחדת שאם תחדל מחבק תישבר לרסיסים, מבעד לעיניה המצועפות יכלה לראות אותה עיניה הירוקות, עורה הצחור, חיוכה העדין בטרם צללה את מותה "בובי," דמותה המלאכית לחשה אליה "דניאלי," רוני עצמה את עיניה, לוחשת בשפתיים יבשות לדמות אהובה שאינה עוד. "רוני את בסדר?", "תנשמי,תנשמי, שיט מה אני עושה!?" קולות מעורפלים חדרו לאוזניה, היא פקחה את עיניה, שחר רכן מעליה, ידיו על פרק ידה. "תירגע אני לא מתה, והדופק שלי בסדר", הוא נשם לרווחה וחיבק אותה ארוכות, "את חיה! את חיה!",שחר חייך וליטף את שערה "לא לעוד הרבה זמן" נאנקה מבין זרועותיו. היא התיישבה על האספלט, לאחר שהסדירה נשימתה ושחר בדק שוב ושוב שהיא איננה בין המתים, הביט בה ברצינות, "מי זו דניאלי?".