חצי דקה

30/09/2013 714 צפיות תגובה אחת

זאת הייתה רק חצי דקה.
שלושים שניות של חוסר ידיעה שנראו כמו נצח.
סך הכל שלושים שניות בין זה ששאלתי את המנהלת המסעדה שאני עובד בה למה אור , חבר טוב שלי מהבית, לא הגיע היום למשמרת ועד שבדקתי מי נפטר.
היא ענתה "אור לא יגיע היום. חבר שלו נפטר"
ואני הסתכלתי עליה במבט מופתע ושאלתי "מי?"
היא ענתה "לא יודעת"
ואני ביקשתי ממנה לבדוק את זה, כי חבר של אור זה גם כנראה חבר שלי.
כמובן שהיא הסכימה. ובין השניה הזאת ועד שידעתי מי זה רצו לי בראש כל השמות של כולם.
מה אם זה תומר? כן הוא לפעמים משגע אותי עם האדישות שלו, אבל כל פעם שהוא פותח את הפה שלו כואבת לי הבטן מצחוק. הוא תמיד זה שדואג שכולם יהנו בימי שישי שכולם נפגשים. מאז שהתחלנו ללמוד, אין לכולם זמן במהלך השבוע להיפגש כמו פעם ובגלל זה יום שישי זה היום של החברים. ותומר כל פעם זה שדואג להביא את האלכוהול. אולי זה גם בגלל שהוא קצת מכור.
מה אם זה דורון? כן, נכון השמן המסריח הזה לא הזיז את התחת השעיר שלו מהספה כבר חודשים וגם נראה לי שכבר לפי ההגדרה המילונית הוא נחשב נרקומן, אבל הוא חבר שלי עוד מלפני שידעתי להגיד "אבא" ואני לא יכול לדמיין את החיים שלי בלי הטימטום המהלך הזה שמקלל את אמא שלי כל היום.
ואם זה יוסי? וואו אם זה יוסי. מה אני אגיד בהלוויה שלו? אני לא אצליח להוציא מילה מהפה. אולי אני בכלל לא אבוא. מה אני אעמוד שם כמו איזה בול עץ ולא אגיד מילה שכולם מצפים ממני לשפוך את הלב ולהוציא כל מה שיש לי ואולי גם להיות פיוטי על הדרך. לא אני לא יכול לבוא אני אשאר בבית.
אולי זה דן. לא רק לא דן. דן גר בחו"ל כבר שנתיים ולא יצא לי לפגוש אותו כבר כמה חודשים טובים מאז שהוא היה בארץ. לא הספקתי להגיד לו כמה אני אוהב אותו כמו שצריך כבר הרבה זמן. דן גורם לי להרגיש נינוח בכל פעם שאני מדבר איתו. לא משנה מה אני עושה, אם אני מבריז , כי אני יוצא עם מישהי או אפילו אם קבענו וסתם נרדמתי, דן תמיד אומר" וואלה אחי שטיות ניפגש יום אחר" ושנינו יודעים שהכל בסדר. הוא אף פעם לא לוקח ללב. רציתי להגיד לו שזה אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי בחיים ולמדתי את זה ממנו.
רק אל תיקחו לי את דן!
ואם זה נדב או טל? לי ולנדב יש את הצחוקים שלנו. זה מתחיל מבדיחה קטנה ולא מצחיקה ומשם זה יכול לזרום לשעות של צחוקים וכאבי בטן שכמו שהוא תמיד אומר "זר לא יבין".
וטל. אני וטל כמו אחים כבר שנים. הערבים השקטים עם "העגלה" הזה שמבטיח הרים וגבעות על הערב שהולך להיות לנו אצלו וזה נשמע כמו "חתול בשק" ובסוף נגמרים בישיבה נינוחה בבית שלו על בירה.
ואני מבין שאני גם נהנה מהדברים הקטנים ושאני לא תמיד חייב לצאת, להשתגע, לשתות ולהקיא כדי להנות.

חשבתי על זה שאני לא יכול לוותר על אף אחד מהם. הם המשפחה שלי .
גדלתי איתם. אני מי שאני בגללם.
פעם ראשונה שהתנשקתי עם בחורה, הם היו הראשונים ששמעו על זה.
אם הם שואלים אותי "מה שלומי?" להם אני נותן תשובה כנה ולא סתם עוד "הכל טוב" צבוע.
הם אפילו כבר יודעים שאני משקר, ואומרים לי שאני מחרטט.

פתאום אור ענה לי. ושאלתי אותו בחרדה "מי זה?"
הלב שלי החסיר פעימה.
הוא ענה לי "זה יובל, זה שקטן מאיתנו בשנתיים. זה שעובד עם תומר"
כן אני יודע שזה לא יפה, אבל ירדה לי אבן מהלב ששמעתי את שם.

אחרי כמה ימים כולנו נאספנו יחד להלוויה של יובל.
כולנו- אני, דן, תומר, דורון, יוסי, נדב, טל ואור.
היינו שם וראינו את כולם עצובים ובוכים.
ראינו את החברים שלו בוכים ומדברים עליו.
ואני, עמדתי שם, רחוק, מאחורה ליד כל החברים שלי
הסתכלתי עליהם וחשבתי… מה אם זה היה תומר?


תגובות (1)

אהבתי את הקטע שהוא כזה חושב על כל החברים שלו… מפחד עליהם…
ואז כשהוא שומע שזה מישהו אחר הוא נרגע, אבל חושב מה עם זה היה….
רעיון יפה מאוד :)
כתיבה טובה :)

30/09/2013 11:57
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך