The jealuse

"אמילי!", צעקתי לה, כשראיתי את חברת הילדות שלי. היא לבשה חולצה רחבה ופשוטה, ורגליה היו מכוסות במכנס עבה ושחור. עיניה התמקדו בי, והיא התקדמה אלי בצעדיה המהוססים. אותם צעדים דרוכים ושקטים כמו פעם. "כמה זמן לא התראינו", לחשתי לה באוזן כשדמעות עמדו בעיני. התחבקנו. החיבוק האחרון שלנו היה בסוף כיתה ח'. היא הייתה נראית נבוכה "הזמן לא עשה עלייך כלום" צחקתי, מתכוונת למחמאה שבעצם יצאה מגוחכת. "אף פעם לא הייתי מלכת היופי, את יודעת". היא אמרה כשעיניה יוקדות וכועסות. "אני לא יכולה להגיד אותו דבר עלייך", היא הסתכלה בקפידה על מכנס הג'ינס הקצר שקניתי ושחושף את רגליי המחוטבות, שפעם היו שמנמנות בדיוק כמו שלה. היא הסתכלה על חולצתי המכופתרת שחושפת ידיים שכל בת הייתה רוצה, ושתפוסים בה משקפי שמש יוקרתיות. היא הסתכלה על שיערי, שהתבהר מהשמש והפך לגוון שתמיד חלמנו עליו, בזמן ששלה היה עדיין חום ומקורזל. היא הסתכלה עליי. "כל בחור שאת רוצה את משיגה, נכון?" היא שאלה עם דמעות בעיניים "מצטערת, אליזבת'. אני כל כך מצטערת" היא צעקה, בזמן שהיא רצה ומתרחקת ממני.