קינת דוד

12/10/2013 988 צפיות אין תגובות

הקבר הטרי היה פתוח.

שתי הגופות הונחו בו בזהירות. חול החל ממלא את פנים הקבר, בקצב איטי אך קבוע. הדמעות שטפו את פניהם של העומדים בקהל.

"אני מבקש להגיד מספר מילים במעמד הזה", אמר דוד מעל הקבר. הוא מחה דמעה מעל לחיו הימנית והמשיך. "הצבי ישראל על במותיך חלל. איך נפלו גיבורים…"

הקהל התייפח בקול. קשה היה להסתיר את העצב הרב שהציף את הלבבות. "אל תגידו בגת, ואל תבשרו בחוצות אשקלון, פן תשמחנה בנות פלישתים, פן תעלוזנה בנות הערלים."

זעקת כאב נשמעה בקהל. היא פילחה את האויר כסכין חד. האישה בשורה השלישית עמדה לאבד את הכרתה.

דוד הבחין בנעשה אך הגיב בקור רוח. הוא בצע אתנחתא קצרה, ואז המשיך: "קשת יהונתן לא נשוג לאחור, וחרב שאול לא תשוב ריקם."

הקהל התרגש לשמע התיאורים הציוריים.

"…מנשרים קלו, מאריות גברו…איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמה."

דוד הרגיש איך העצבות משתלטת על כל חלק בגופו. הייאוש, התסכול והחרדה החלו כרסמו בקצב איטי אך מתמשך בבשר החי. הצביטה בלב על לכתו של מורו הרוחני, שאול, הייתה חזקה בעצמתה.

הוא נראה היה כמי שחרב עליו עולמו. ניכר בו שאיבד שתי דמויות מרכזיות בחייו, אשר עיצבו את אישיותו, ואפשרו לו להביא לידי ביטוי את חוכמתו הרבה. ועכשיו, הוא יאלץ למלא את מקומו של שאול, המלך הראשון של ישראל המאוחדת. נכון, התגלעו בינהם לא מעט חילוקי דעות, אך בשעה קשה זו על כל הצדדים להתעלות מעל לכל המחלוקות.

הוא הביט בקלף עליו נכתב ההספד. את השורה האחרונה לא העז לקרוא לפני הקהל כולו. הוא שינן אותה וחקק אותה בליבו. "צדיקים, מלאכתם נעשית בידי אחרים."


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
2 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך