מקווה שהגרסא המודרנית לסיפור המקסים של גי העלה בכם חיוך.
ולמי שקרא את העלילה לראשונה בתור הגירסא שלי- מומלץ לקרוא גם את הסיפור המקורי!

המחרוזת 2000 (מבוסס על סיפורו של גי דה מופאסן)

02/04/2011 1373 צפיות תגובה אחת
מקווה שהגרסא המודרנית לסיפור המקסים של גי העלה בכם חיוך.
ולמי שקרא את העלילה לראשונה בתור הגירסא שלי- מומלץ לקרוא גם את הסיפור המקורי!

ראשית, קרדיט לסיפור הידוע "המחרוזת" שכתב הסופר הצרפתי גי דה מופאסן, ושנית, אם אינכם מכירים את עלילת הסיפור- מומלץ להכירו לפני קריאת הגרסה שלי. אבל אם אתם בכל זאת מעוניינים, או מכירים כבר את הסיפור- מומלץ מאוד לקרוא! הנאה מובטחת!

היא הייתה אחת מאותן הנערות הכוסיות וה"שאפות", שנולדו, כאילו בטעות שאלוהים עשה, למשפחה מהעשירון התחתון. לא הייתה לה נדוניה, ולא תקוות או כל דבר אחר שיעשה אותה מוכרת, מקובלת, אהובה בחברה, ולהתחתן לאיש עשיר וזקן (או אפילו לאיש טחון וצעיר), והיא הניחה לעצמה להתחתן עם קופאי זוטר בעמדת הקבלה במשרד לענייני חינוך.
היא הייתה מעפנה מבחינה חיצונית, ללא יכולת לטפח את עצמה, ואומללה כאילו הודחה ממעמדה; כי הנשים ללא כת או שושלת; יופיין, קסמן, וגופן המלוטש ממכון כושר יקרני, הן בשבילן ייחוס ומשפחה.
עדינותן מלידה, יופיין הטבעי והאופי הנחמד שלהן הם סימני המעמד שלהן, והם מרימים נערות מעוני העם לדרגתן של נשים עשירות הגרות בווילה או בקומה האחרונה בשיכוני פאר מול הים.
היא סבלה ללא סוף, בגלל שראתה את עצמה ראויה מלידה לכל התענוגות והמותרות הללו. היא סבלה
מעליבות ביתה, מקירותיו שהסיד התקלף מעליהם, מהכיסאות הבלויים והישנים, מכיעורם של הוילונות. כל אותם הדברים שאישה אחרת ממעמדה לא הייתה מעיזה לצייץ לגביהם, עינו והכעיסו אותה.
חיצוניותה של הנערה הצרפתיה הקטנה, שעבדה בתור ביבייסיטר, מלצרית או עובדת סוציאלית, עוררו בה רגשות חרטה ופנטזיות אבודות.
היא דמיינה מסדרונות שקטים, עם שטיחי קיר בגווני המזרח הרחוק המיוצרים בעבודת יד בהודו, מוארים במנורות ניאון גבוהות בצורת פלמינגו, ושני שומרי ראש עם חליפות ומשקפי שמש סקסיים נחים בכורסאות העור היקרות בסלונה המפואר, ומשחקים קלפים לצד הפלזמה ששידרה תמונה חיה של מדורה קלאסית באח.
היא חשבה על סלונים רחבי ידיים, ולא רק אחד, המרופדים בבד משי עתיק ולא מזוייף, על הרהיטים הענתיקות שלעולם לא תעשה בהם שימוש לצד חפצי נוי יקרים ומעוררי בחילה מהמחשבה על כמה הם יקרים, או לחלופין עד כמה הם נראים כמו ראש אייל או מדי אביר אמיתיים.
היא פינטזה גם על חדרי ילדים קטנים וקיטשיים, מבושמים בריחן לארונות בגדים, המיועדים לבילוי קצר מידי יום עם חבריה יחד עם פיטפוט קל על הילדים שהיא "תתכנן" להביא. ואף היא חשבה אפילו על סלבריטיז מהשורה הראשונה של צרפת, שהיו "מתים" לבוא לשוחח איתה, אפילו מעט, ולגרום קנאה עזה מצד שאר הנשים.
כאשר הייתה מתיישבת לאכול סביב שולחן זכוכית עגול עם עיטורי כסף אמיתיים, מול בעלה המסיר את המכסה מעל הסיר האורגני והעמיד שקנתה בערוץ הקניות, מפעיל את קולט האדים ומכריז בהנאה:" אהה.. פשטידת פילה ואנטריקוט, שיחקת אותה עם הטבחית השכירה, יפה שלי"
היא חשבה על סעודות מפוארות, על כלי פלטינה וחרסינה מבריקים, היא חשבה על המאכלים המושחטים שהתבשלו, טוגנו או נאפו שעות בתוך כלי מטבח יקרים ומתוחכמים עם כל האפליקציות שיש, על בשרו הורדרד של דג האילתית או טעימת כנף ברוטב מעודן, יחד עם לגימת יין מבציר 1996.
אך, לא היו לה לא בגדים, לא תכשיטים ולא כלום. ודווקא את אלה היא אהבה מכל. היא הרגישה שלהם נועדה. הו, עד כמה היא רצתה לשאת חן, לעורר קנאה ולהיות מצודדת ונחשקת.
אף על פי, שהייתה לה ידידה צפונית ועשירה, חברתה ללימודים בתיכון, שאותה לא רצתה יותר לבקר, בגלל סבלה הרב עם שובה הביתה. ולמשך ימים הייתה בוכה, מדיכאון, מחרטה, מייאוש וממצוקה.

והנה, ערב אחד חזר בעלה ונראה עליו שהוא היה שמח ונרגש, ובידו החזיק מעטפה גדולה.
"תראי" אמר " הנה משהו בשבילך!"
היא קרעה במהירות את נייר המעטפה והוציאה מתוכה כרטיס מודפס ועליו היה כתוב:
"השר לענייני חינוך ורעייתו ג'ורג' רמפונו מתכבדים להזמינכם לאירוע שיערך באולם האירועים "ליל פריז" ביום שני בערב, ה-18 בינואר. מפת הגעה לאולם מאחורי הדף"
ובמקום לשמוח, כפי שציפה בעלה, היא השליכה בבוז את ההזמנה על השולחן ומילמלה :" ומה נראה לך שאני אמורה לעשות עם זה?"
"אבל, מאמי, חשבתי שתשמחי! את אף פעם לא יוצאת וזאת חתיכת הזדמנות! תקשיבי, בקושי הצלחתי להשיג את ההזמנה הזאת, כולם רצו אותה והרוב כבר חולקו לעובדים יותר משמעותיים מקופאי כמוני. מלבד זאת, את תפגשי שם את רוב האנשים העשירים של העיר!"
היא הביטה בו בעיניים זועפות וקראה בקוצר רוח:
"ומה לדעתך אני אלבש בערב הזה? הא!?"
הוא לא חשב על כך וגימגם:
"את שמלת המיני השחורה עם הסטרפלס, שאיתה הלכת לראות את "אווטאר" בקולנוע. היא מאוד יפה בעיני, לדעתי.."
הוא השתתק, בשוק, מזועזע למראה אישתו הבוכה. שתי דמעות גדולות זלגו באיטיות למורד פיה.
"מה קרה? זה משהו שאמרתי??" שאל, מקווה שהוא לא מחמיר את המצב.
במאמץ רב היא גברה על עצבותה וענתה בקול רועד בעודה מוחא את שתי לחייה הרטובות.
"אתה לא זוכר ששני האנשים שישבו לידינו בקולנוע לחשו שאני דומה עם השמלה הזאתי לזונה? וחוץ מזה, היא כבר קטנה עלי וזה מבליט לי את השומנים שבקושי יש לי.. אז אתה יודע מה, תן את ההזמנה למישהו שאישתו לא תוכל לבייש את עצמה עם הבגדים שיש לה"
ליבו נמלא צער..
"תקשיבי, מטילדה," הוא אמר " כמה תעלה שמלה שלא תהיה יקרה מידי ותוכלי גם ללבוש להזדמנויות אחרות?"
היא הירהרה כמה שניות, נזכרת בכל מיני חנויות מעצבים ברובע האופנה הנחשב ביותר של פריז, מנסה להיזכר במכירים של שמלות שמרוב תשוקה שיננה בעל פה, ומנסה באותו הזמן למצוא את המכיר שלא יזכה בסירוב מיידי מצד בעלה.
לבסוף ענתה בהיסוס:
"אני לא יודעת בדיוק, אבל נראה לי שאוכל להסתדר עם… ארבעים אלף אירו"
פניו החווירו, זה היה בדיוק הסכום שבו רצה לקנות את המכונית החדשה מדגם 2010, שאיתה היה יכול לנסוע עם חבריו לקומזיץ של גברים בבקעת נאנטר. ואף על פי כן אמר:" נו טוב, אתן לך את הסכום, אבל נסי למצוא שמלה יפה באמת!"

יום האירוע הלך והתקרב ומטילדה לואזל נראתה עצובה, מוטרדת וחרדה, למרות ששמלתה הייתה מוכנה והאטיקט עדיין לא הוסר מימנה. ערב אחד אמר לה בעלה:
"מה קורה איתך? בשלושת הימים האחרונים את נראת מוזר.."
"מאמי, אתה לא תבין, אתה גבר.. אבל בכל זאת אספר לך מה הקטע שלי, תשמע, אין לי שום תכשיט! אפילו לא זוג עגילים קטנים! אוף.. אני אראה כל כך פאטתית, אני מעדיפה שלא ללכת לאירוע הזה בכלל.."
הוא השיב:
"את יכולה לשים סביבך צעיף יפה, שמעתי שהם יחסית זולים! בעשרה אירו תוכלי לקנות אחת ממש יפה! נדמה לי.."
דבריו לא התקבלו בעיניה בחשבון.
"אין דבר משפיל יותר מלהראות כמו צוענייה מוזרה בין נשים עם פנינים ואבני חן!"
"רגע! איזו דבילית את!" קרא לפתע בעלה "לכי אל החברה הזאת שלך, הטחונה, מה שמה.. פורסטייה משהו.. ותבקשי מימנה שתשאיל לך איזו תכשיט! אתן עדיין בקשר, נכון?"
מטילדה קפצה בשמחה.
"נכון! איך לא חשבתי על זה קודם!"
למחרת, היא הלכה לבקר את ידידתה וסיפרה לה את הבעיה שלה.
וזו ניגשה אל שידה עם דלתות ומראה עם נורות מהבהבות כמסגרת, הוציאה תיבה גדולה, הביאה ופתחה אותה לפני מטילדה ואמרה:
"תבחרי מה שבא לך"
תחילה ראתה כמה צמידים, ולאחר מכן ענק פנינים, אחריו זוג עגילי זהב בצורת צלב, ממש משהו משהו.
היא בחנה את התכשיטים מול המראה, מהססת, ומתקשה להוריד אותם חזרה למקומם. היא חזרה ושאלה:" יש לך עוד איזה משהו?"
"כן, חפשי בעצמך. מאיפה לי לדעת מה ימצא חן בעיניך יותר או פחות" היא ענתה בחיוך קל.
לפתע גילתה בתוך תיבת סטן שחורה מחרוזת יהלומים מהממת. קצב דפיקות ליבה התגבר בתשוקה. כשנטלה את המחרוזת, הידיים שלה רעדו. היא הצמידה אותה לצווארה, מעל למחשוף חולצתה, תפוסת התפעלות למראה עצמה.
היא שאלה בהיסוס, וכולה מלאה דאגה:
"אני יכולה אותה? רק אותה? פליז…"
"כן, ברור!"
היא התנפלה על הצוואר של חברתה, חיבקה אותה בהוקרת תודה ומיהרה ללכת עם אוצרה.

הגיע יום האירוע, ומטילדה נחלה הצלחה. היא הייתה היפה בנשות הערב, סקסית, מתוחכמת, מחוייכת ומשחקת את עצמה "קשה להשגה". כל הגברים התבוננו בה, שאלו אם היא באה לפה הרבה, ואף לא חסכו במחמאות על מראה. אפילו השר ביקש לראותה.
היא ישבה לצד הבר, רקדה לצלילי הדי-ג'י עם שאר האורחים, פיטפטה עם אנשים אחרים כאשר כוס יין בכף ידה, והכל רווי באושר רב.
ראשה ריק ממחשבות, חוגגת את ניצחון יופיה, את תהילת הצלחתה, כאילו הייתה על ענן של אושר הנישא על רחשי הכבוד, על הערצה והתשוקות שעוררה דמותה והקנאה שהביטו בה רוב הנשים באירוע.
היא עזבה קצת אחרי ארבע לפנות בוקר, קצת אחרי שבעלה התנמנם לו בכניסת האולם יחד עם עוד כמה גברים שקיוו שנשותיהם לא יתהוללו יחד עם גברים אחרים במקום.
הוא התעורר ויצא יחד איתה, מניח על כתפיה באותה הזדמנות את המעיל הישן שלה. כל כך ישן ומרופט הוא היה, שדלותו צרמה לה דרך כתפיות השמלה החדשה והיקרה שלה. היא הרגישה בכך ודחקה בבעלה למהר ולהעלם מעיניהן של שאר הנשים עטופות מעילי הפרווה והקטיפה.
"חכי רגע! את תצטנני! נלך למצוא מונית!"
אולם היא לא הקשיבה לו ומיהרה לסגת משם ללא כל כיסוי באותו הלילה הקר, כאילו היא התכוונה לכך מראש.
כשעמדו ברחוב לא יכלו למצוא מונית פנויה. הם התחילו לשוטט ולעצור מוניות אקראיות בכבישים, מקווים שהן ריקות מנוסעים.
ולבסוף, מצאו לעצמם מונית וחזרו לביתם.
כשהחלו עולים במדרגות חזרה לפתח ביתם, בשבילה זה היה הסוף, ובשבילו זאת הייתה השעה שבה הוא כבר צריך למהר לישון, כיוון שהיה צריך לשוב לעבודתו בעשר בבוקר.
מטילדה פשטה מעליה את המעיל, שכיסה לבסוף את כתפיה, ונעמדה מול המראה כדי לצפות בעצמה פעם נוספת, כשהיא יפיפיית כל צרפת.
אך לפתע הצתווחה. המחרוזת לא הייתה על צווארה!
"מה קרה?" שאל כשהוא פושט את בגדיו למחצה.
היא פנתה אליו מבוהלת ומודאגת:
"אני.. אני.. אני לא רואה את המחרוזת של חברתי!"
"מה! לא נכון!!"
הם חיפשו בין קפלי השמלה, בין קיפולי המעיל, בכיסים, בכול! ולא מצאו אותה.
"את בטוחה שהיא הייתה עליך כשעזבנו את האירוע?"
"כן, נגעתי בה בידי כשיצאנו לכיוון הכביש הראשי"
"ממ..היא בטח לא נפלה ברחוב, היינו שומעים אם היא הייתה נופלת"
"נכון, רגע! אתה זוכר באיזו מונית נסענו?"
"לא, ואת?"
"לא.."
הם הביטו המומים זה בפני זה. ולבסוף לבש בעלה שוב את בגדיו שהספיק להוריד ונעליו שוב את נעליו. "אלך בדרך שבה הלכנו" אמר והתרומם "אולי אמצא אותה.."
הוא יצא, והיא נשארה עומדת בבגדי הערב שלה, בלי כוח ללכת לישון. אחר כך התיישבה על כיסא, בחדר הקר, ראשה ריק ממחשבות..
בסמוך לשעה שבע, הוא חזר אך לא מצא דבר.
הוא הלך לתחנת המשטרה, לבתי דפוס שיפרסמו להציע פרס, לחברות המוניות ולכל מקום שהיה בו שביב תקווה או קצה חוט.
יום תמים אחד היא המתינה באותו מצב של חרדה בגלל האסון שבא עליה.
בלילה חזר בעלה הביתה, פניו חיוורים וחרושי דאגה; הוא לא מצא כלום.
"את צריכה לכתוב לחברה שלך" אמר "ותגידי לה ששברת את אבזם המחרוזת ושהיא נמסרה לתיקון. ככה יהיה לנו יותר זמן לחפש אותה"
היא פנתה למחשב החבוט שלהם וכתבה את הודעתה במייל, כפי שהכתיב לה.

בסופו של השבוע, אבדה להם כל תקווה.
בעלה, שמרוב חיפושים ודאגה, נראה זקן בחמש שנים, אמר בהחלטיות:
"אנחנו חייבים לדאוג להחזיר אותה, מטילדה"
לכן, למחרת, את לקחו את הקופסא, שבה הייתה מונחת המחרוזת, והלכו אל חנות התכשיטים ששמה היה מודפס על המכסה. בעלת המקום עילעלה בפינקסיה אבל לא יכלה לעזור להם.
"מצטערת, אני לא זאתי שמכרה את השרשרת ש'לכם, אני כנראה רק סיפקתי ת'קופסא" היא מיצמצה בשפתיה שלעסו מסטיק בעוד היא מביטה בציפורנייה המעוטרות ביהלומי פלסטיק קטנים ומודבקים. מטילדה בלעה את רוקה.
הם המשיכו משם מחנות לחנות וחרשו כל קניון או שוק אפשרי. מחפשים מחרוזת שתהיה דומה מספיק לאחת המקורית.
והנה, בחנות אחת שבפלה-רויאל הם מצאו מחרוזת, שהייתה יחסית דומה לזו שאבדה. מחירה היה שבעים אלף אירו, אך היו מוכנים לקנות אותה בשישים וארבעה אלף אירו, אם תימצא המחרוזת האבודה עד סוף החודש.
הם התחננו למוכר שלא ימכור אותה לקראת שלושת הימים הבאים וסיכמו ביניהם את העיסקה.
בידיו של מר לואזל היו שמונה עשר אלף אירו שהוריש לו אביו. אך את היתר נאלץ ללוות.
והוא לווה את השאר- אלף מאיש אחד, חמש מאות מאחר, חמשת אלפים כאן, אלפיים עשרים שם. חתם על צ'קים, נכנס להתחייבויות שלא ידע בכלל אם יוכל לעמוד בהם, התחנן בפני הבנק שלו, הוא למעשה מישכן את כל חייו, בעודו מלווה ומלווה ללא יכולת לדעת אם יוכל להחזיר זאת בעתיד.
וכשהוא חרד מפני הבאות, מפני העוני הכבד שיבוא עליו ומפני העוול ההולך ומשתלט עליו, קנה את המחרוזת החדשה.
כאשר החזירה מטילדה את המחרוזת לחברתה, אמרה לה בקרירות:
"היית צריכה להחזיר לי אותה מוקדם יותר, אולי הייתי צריכה אותה!?"
למזלה של מטילדה, היא לא פתחה את התיבה. אילו הייתה שמה לב לתחליף, מה היא הייתה חושבת? שהיא גנבת?
ומהיום והלאה, מטילדה למדה להכיר את הסבל והעבודה הקשה של חיי עוני גרועים יותר ממה שחיה עד כה. אך למרות זאת, היא עמדה בזה בגבורה ככל שהזמן חלף. היא הייתה צריכה לשלם את החובות המאיימים, היא תשלם.
הם מכרו את החתול, את המחשב החבוט, את רוב הרהיטים ולבסוף את הדירה. הם עברו להתגורר בשכירות בעליית גג אצל מישהו. היא עבדה יותר קשה ממה שהייתה עד כה, היא הדיחה את הכלים, שיפשפה בציפורניה את השומן הקשיח מהסירים והתבניות, היא קיפלה, סידרה ולעיתים תלתה והכניסה כביסות רבות מידי יום. היא הורידה את הזבל בכל בוקר וסידרה בתים וחדרים אצל אנשים אקראיים שרצו עוזרת בית לא קבועה. לבושה כמו אישה ממדינות העולם השלישי, היא הלכה גם לקניות, נלחמת על כל פרוטה עלובה.
בכל חודש הם נאלצו לפרוע שטרות, לחדש שטרות אחרים, להרוויח זמן. בערבים בעלה עבד כמנהל חשבונות של איזה סוחר, ובלילות רבים היה יושב תחת פנסי רחוב ומקבץ נדבות.
כך הם חיו עשר שנים.
וכשחלף העשור- הם כיסו את כל חובותיהם.
מטילדה נראתה זקנה ועלובה. היא הפכה לאחת מאותן עקרות בית קשוחות, מיואשות מהחיים, נוקשות ומחוספסות. שערה היה תמיד פרוע ונראה רע. בגדיה המדולדלים היו ישנים וממש לא אופנתיים וידיה היו אדומות ומקומטות.
עצבנית, כועסת ומרירה היא הייתה כאשר עבדה.
אך לעיתים, כאשר בעלה היה עובד היא הייתה יושבת ליד החלון ונזכרת באותו אירוע באולם "ליל פריז" לפני עשר שנים תמימות. כמה הייתה צעירה, יפה ונערצת.
מה היה קורה אילולא לא הייתה מאבדת את המחרוזת? מי יודע.. כמה מוזרים החיים וכמה שהם הפכפכים.

באחד מימי ראשון, כאשר יצאה לטייל לאורך שדרות שאנס-אליזה, להירגע מאותו השבוע שעבר עליה. הבחינה פתאום באישה יפה ומטופחת שטיילה לה להנאתה יחד עם ילד שזלל צמר גפן מתוק.
הייתה זו חברתה, פורסטייה משהו..! מטילדה לא יכלה למנוע מהבטן שלה לעשות סלטה קטנה. האם תלך ותספר לה הכל? טוב, אין לה כבר מה להפסיד. היא ניגשה אילה.
"בוקר טוב"
חברתה לא הכירה אותה, מופתעת מהפנייה הידידותית מצדה של האישה הזרה והמוזרה. היא ענתה:
"אה.. סליחה? אנחנו מכירות?"
"וודאי! אני מטילדה לואזל!"
"שיואו! מטילדה! או מיי גאד! תראי אותך! כמה השתנית!"
"כן, ימים קשים עברו עלי ועל בעלי מאז שראיתי אותך בפעם האחרונה. וואי, ואת לא תאמיני לי, אבל הכל קרה בגללך"
"סליחה!? בגללי?"
"כן! תגידי, את לא זוכרת את אותה מחרוזת היהלומים ההיא שהשאלת לי לאירוע שאמרתי לך שאני הולכת אליו?"
"כן, נו?"
"אז אני איבדתי אותה.."
"מה את צוחקת? את כבר החזרת לי אותה מזמן!"
"החזרתי לך מחרוזת אחרת, זהה לזאת שאיבדתי..זאת המקורית שלך. ובמשך עשור שלם אני ובעלי, שיחיה, החזרנו חובות כדי לכסות על המחרוזת החלופית שקניתי לך.. אבל עכשיו הכל כבר נגמר, עזבי אותך שטויות.. עכשיו אני מרוצה בחלקי"
"רגע.. כמה שנים אמרת שהחזרתם חובות עליה?"
"עשר שנים.."
"כמה!?"
"עשר"
מרת פורסטייה קפאה במקומה ואז תפסה את שתי ידיה של מטילדה ואמרה לה בזעזוע:
"יואו! מטילדה! באמת שלא היית צריכה! המחרוזת שלי הייתה מזוייפת! מכירה לא עלה על חמש מאות אירו!"


תגובות (1)

איזה קצר מה נראה לך הגזמתה

27/04/2011 20:12
24 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך