אבידות ומציאות

Tharkun 24/08/2020 668 צפיות 6 תגובות

אדון זילבר שקע בדיכאון.
בכל בוקר כשעיניו היו נפקחות תחושת חלחלה מילאה את גופו, תחושה של חוסר משמעות מוחלטת לקיום שלו על כדור הארץ.
בתחילה עוד הצליחה לשכנע אותו אחותו ללכת ולקבל “עזרה מקצועית”. אז הוא הלך וישב על כל מיני כורסאות מול מספר פסיכיאטרים שהסתכלו עליו מבעד למשקפיים גדולים והנהנו בנימוס, בסיום כל שיחה היה מקבל מרשם לתרופה כזו או אחרת אך הכדורים האלה עשו אותו ישנוני מידי.
לאדון זילבר היו דווקא חיים לא רעים בכלל, במשך שנים רבות עבד במשרד ממשלתי עם משכורת נאה ופנסיה מסודרת ואפילו התחתן עם אהבת חייו, הם מעולם לא רצו ילדים והסתפקו האחד בשנייה.
דברים החלו להשתנות באותו יום חמישי כשנכנס לדירה הקטנה שלהם ברחוב הלל ומצא את אהבת חייו מוטלת על רצפת השירותים ללא רוח חיים, הרופאים אמרו שזה היה דום לב.
ביציאה מדלתות בית החולים כשגופת אשתו נשארה שוכבת לבדה באיזה מקרר במרתף הוא לפתע הבחין שהכל נראה יותר אפור, כאילו שמישהו הרכיב לו זוג משקפיים בלתי נראות שהופכות את הכל לגוון אפרפר שכזה.
בהלוויה היו רק הוא אחותו ומספר חרדים שהרב הביא כדי שיהיה מניין, כל שאר המשפחה מתו בשואה.
אחת השאלות שנשאלה תמיד אצל הפסיכיאטר הייתה “האם יש לך מחשבות אבדניות” או “האם חשבת פעם לפגוע בעצמך”.
אז הוא נכנס לחנות הספרים שליד ביתו ורכש לו פנקס קטן ובו החליט לרשום את כל הדרכים שבהם יוכל לסיים את חייו, ככה שבסוף הפנקס יהיה מלא והוא יוכל לבחור אפשרות אחת שתאחד אותו עם אהובתו המנוחה.
בימים הבאים החל למלא את הפנקס בקדחתנות, ובכל בוקר היה מוסיף עוד עמוד חדש.
בעמוד הראשון תיאר לפרטי פרטים איך הוא יילך לחנות כלי העבודה של משה ויקנה את החבל הכי חזק שיש לו במלאי, לאחר מכן הוא יקשור את החבל הזה לנברשת בסלון, יעמוד על השרפרף הקטן שקיבלו בזמנו לחתונה, יכרוך אותו סביב צווארו ויקפוץ. אך לאחר מכן לפתע חשב שהנברשת הישנה הזו בטח לא תוכל להחזיק את משקל גופו והוא ימצא את עצמו על הרצפה עם נברשת מנחושת על הראש.
את העמוד השני הוא כתב אחרי שראה את מנקי החלונות תלויים בין שמיים וארץ על מגדל העיר, הוא תכנן ללכת ולעלות לקומת הגג של הבניין מבלי שאף אחד יבחין בו, הוא יעמוד על הקצה ואז יזרוק את עצמו מטה אל הכביש שם לבטח יסתיימו חייו ותצלח משימתו. אך בדיוק אז נזכר שהוא בעצם דיי מפחד מגבהים וחשב על הפעם הזאת בגלגל הענק כשהיה קטן, איך הרגליים שלו קפאו במקומם, איך לא יכל לחשוב על דבר מלבד החזרה למטה לקרקע בטוחה, הוא לא יכול לקחת את הסיכון הזה.

“היית חושב שלהתאבד זו משימה קלה” אמר לפסיכיאטר התורן שלקח את דבריו כהלצה וצחקק לעצמו. “אם יש באמת איזה אלוהים שמה אז הוא חתיכת בן זונה אכזרי גם בגלל השואה וגם כי אפילו להרוג את עצמך אי אפשר לעשות בשקט”.
בפעם הראשונה מאז מות אשתו לפתע הרגיש מוטיבציה למצוא את הדרך הטובה והיעילה ביותר שבה יוכל לסיים את החיים חסרי המשמעות האלה שלו.
אז המשיך לכתוב, ובעמוד מספר שלוש נמלכה דעתו שהדרך הכי קלה היא כמו בסרטים, לדפוק לעצמך כדור בראש, דום-דום והאורות נכבים. כל מה שהוא צריך עכשיו זה רשיון לנשק ואקדח.
ובכלל היכן משיגים רשיון כזה ומה הפרוצדורה. עכשיו הוא נזכר כשהיה צריך את הטופס ההוא בעירייה איך רדף אחריהם במשך חודשים וכמה איטית היא הבירוקרטיה. אין לו זמן לחכות חצי שנה עד שיוכל למות בשקט.
בבוקר המחרת כשפקח את עיניו לפתע שכח לרגע מתחושת חוסר המשמעות הרגילה, כל שיכל לחשוב עליו היה הפנקס הקטן ומשימתו שבה יהיה חייב להצליח.
טביעה! עלתה לה מחשבה פתאום. רק צריך מים עמוקים ומקום ריק מאדם כדי שאף גיבור לא ינסה להציל אותו. אבל אין לו סירה או שום ידע כלשהו על איך להשיט אחת. ובטח שלא יצליח למצוא מישהו שיסכים להשיט אותו ללב ים רק כדי שיוכל לקפוץ למים שלא על מנת לשוב.
על הספסל בכיכר הדוידקא ראה באותו ערב את השוטרים במדיהם השחורים, חמושים מכף רגל ועד ראש. אולי אם ירוץ אליהם עם סכין בקריאות “אללה הוא אכבר” הם פשוט ירו בו במקום. אך הם נראו לו לפתע כל כך צעירים, מה יהיה עליהם כשיגלו שהם לא הרגו שום מחבל אלא רק איזה משוגע אחד בשם ברוך זילבר.
גם לשפוך על עצמך מיכל שלם של דלק ולהצית נשמע לו כואב מידי.
הימים הפכו לשבועות והשבועות הפכו לחודשים ואדון זילבר עוד נותר בחיים עם פנקס מלא אפשרויות. השיחות עם הפסיכיאטר וביקורים תכופים של אחותו הרגישו דווקא נחמד לפתע. באותו בוקר שעלה להר המנוחות ביום השנה למותה השמיים נראו קצת פחות אפורים, הוא קנה זר פרחים חדש שיוכל לשים על המציבה ואפילו שילם לאיזה ערבי אחד שינקה את חלקת הקבר.
הפנקס כבר היה מלא עכשיו והחיים לא נראו כל כך גרועים כמו קודם, אולי הזמן באמת עושה את שלו וגם מהאבידות הכי קשות אפשר להחלים.
כשמר זילבר חצה את הכביש באותו הערב וזמזם לעצמו הוא לא הבחין בקו 22 שרמס אותו מתחת לגלגלים, הפנקס הקטן בכיס חולצתו נמלא עכשיו דם שמחק את כל התכנונים.


תגובות (6)

ענק.
כתוב בחן, מתובל בהומור, ובעיקר – חי.

ישנם כמה אי דיוקים בפיסוק, אבל לא משהו שפוגע בזרימת הקריאה. כדאי לקרוא בקול, ולדייק את הפיסוק בהתאם.

"משקפיים גדולים" – בלשון זכר.
"זוג משקפיים בלתי נראה" – ביחיד. לחלופין (ללא המילה 'זוג'): "משקפיים בלתי נראים" – שוב, בלשון זכר. משקף אחד (לא 'אחת').
"לחנות כלי [ה]עבודה של משה" – זו חנות מסויימת ומיודעת.
לפני "היית חושב שלהתאבד זו משימה קלה" – להוסיף שורה רווח.

"דום דום" – אם הכוונה לכדורי 'דומדום', הרווח מיותר; אם הכוונה ל'צליל' הירייה – נדרש מקף בין 'דום' ראשון ל'דום' שני. דום־דום. לדעתי, כדאי להוסיף בהקשר זה 'דום' שלישי; אם הכוונה לפעולת 'דום שתיקה' שמבצע המוח לאחר שספג ירייה – 'דום' אחד מספיק, עם תיוג.

"לקפוץ למים שלא [על־מנת] לשוב" – המשפט חסר נשוּא.

הסיפור מעלה חיוך, ומחשבה על אודות משמעות החיים. יש משמעות. יפה מאוד.

אני לא גזען, אני שונא את כולם.

24/08/2020 17:07

תודה רבה על התגובה אתקן בהתאם :)

24/08/2020 17:18

סיפור מרתק. אני מאוד נהנית מהכתיבה שלך, מלאה בהומור ועם זאת מעוררת מחשבה
תמשיך בעבודתך הטובה

24/08/2020 17:41

אהבתי את הסיפור!
יש בסיפור משהו קליל ואירוני שהופך את הסיפור למהנה לקריאה.
חסרים פסיקים במשפטים. ישנם כמה משפטים ארוכים מאוד שכדאי לפסק או לפצל לשני משפטים כדי לשפר עוד את חווית הקריאה.

24/08/2020 20:41

תודה רבה על התגובות ! :)

24/08/2020 20:55

וואו,אתה כותב פשוט טוב! קליל,אירוני, קצת מצחיק, ובעיקר מעורר מחשבה. אני אוהבת לקרוא את הסיפורים שלך…

30/08/2020 13:05
8 דקות
תגיות:
סיפורים נוספים שיעניינו אותך