אהבה לא נכונה

לכל מי שסלח, לכל מי שוויתר. ובמיוחד לי, הקרחת שלי לא יפה, היא אפילו די מגעליה. אני מונשמת לרוב, אבל אני עדיין אותה ילדה, אני עדיין צוחקת עם אנשים. עכשיו נוספה המחלה עוד סיבה לצחוק על משהוא. אני בוחרת לחייך, למרות הכאב, והתסקול, והידיעה שמחר אולי אני לא יקום…אני מרימה את הראש ומביטה קדימה, יש לי חלום ללכת לים. להרגיש את החמימות של החול על כפות רגלי היחפות. אני רוצה לצאץ מהמקום הזה, אני כבר לא יכולה להרגיש את המחנק. אמא מביטה בי והיא מרחמת עלי, אני לא אוהבת את המבט הזה, אני רוצה שתרגיש שווה אלי. כאילו אין לי כאב, כי הכאב הכי גדול זה לראות את אמא סובלת. אז אני מחייכת, וגם שזה כואב אני מחייכת בשבילם. חייה בשבילם. "בואי מותק" אני רואה את ידה של מ מושיטה אלי, אני נוטלת אותה וקמה מהמיטה. "בואי לים" אני מרימה את מה שאמור להייות גבה. אמא מחייכת. "זה מה שרצית לא?" אני קמה, והולכת אחריה, בלון החמצן אחרי, סוף סוף אני יוצאת אל האור הגדול, אני מסוכחת על פני עם ידיי. אמא מגישה לי משקפי שמש אני חובשת אותם ומודה לה. גם אני כמוכם, חשבתי שאלי זה לא יגיע, ראיתי סיפורים, וחשבתי שזה כל כך רחוק ממני. ואז ביום איד עולמי התהפך עלי, כן כאב לי בראש, נפלתי ביום הולדת של חברה. פעמים תכופות מדי ראיתי שחור. הלכתי לבדיקות מקיפות, וגילו לי, עברתי מהמיטה בבית למיטה בבית חולים, השתעלתי, הייתה קשה ההסתלות לחיים אחרים, חיים של סיפור. הרגשתי שאני לא אני. הרגשתי כמו דמות מסרט אימה. אבל למדתי להרים את הראש גם ברגעים הכי קשים. למדתי לחייך אל כולם תמיד. גם שכואב.
כי חייוך צבוע זה לא שמחה. כי חיוך צבוע זאת נתינה.
אני הולכת לצד אימי ושוקעת במחשבות, נותנת לשמש ולחול ללטף אותי.
מישהוא מתישב לידי בבדיקה בבית חולים. הוא מתחיל לדבר איתי. "אל תאהב אותי" אני מזהירה אותו. אך הוא מתעקש. הוא גבה ם חולה מחלה. "אני לא יודעת אם יהיה לי מחר" אני מסבירה. הוא מהי בי, יורד לגובה עיניי. "כולם לא יודעים אם יש להם מחר.." הוא קורץ ומזקף נותן לאחות לבדוק אותו. אימי עכשיו בבית עם אחי, ואבי עובד, הסברתי להורי שאני כבר רגילה לבית חולים אז הם לא חייבים להיות איתי. הם התעקשו, והשאירו את דוה שלי איתי. היא ראתה טת הנער וקרצה לי. "אז איך קוראים לך?" אני שואלת. הוא מחייך, חיוך שמגיע בקלות לעניים. "טום. לך?" הוא מוסיף. "נעה" אני גם מחייכת. "מה את עושה בערב?" הוא קורץ, "האמת" אני עונה. "בדיקות וכאלה… ואז כלום"
"רוצה היום במסעדה פה למטה?" הוא קורץ. אני מחייכת ומרגישה שסומק קל עולה על לחיי. "כן" "אני יבוא לאסוף אותך, איזה חדר את?" "451" אני עונה.