אוּרִי

['כל מטוס שטס בשמיים
כל כוכב מאיר בעיניים
מזכיר לי אותך..']

*
לפעמים אני מתגעגעת לחורף. לריח של האוויר אחרי הגשם, לטיפות שנושרות עלי מהעצים. למעילים נפוחים ומסורבלים, ללקנות מטריה יום אחרי יום, כי הרוח הורסת אותן בשניות. אני מתגעגעת לקור המקפיא ולימים בהם הייתי באה עם גרביים רטובות לכיתה. ללתפוס טיפות גשם עם הלשון. להוריד את המעיל ולרוץ יחפה על הדשא בגשם, ואז לשכב על הדשא ולהתעטש בקול.
אני מתגעגעת לימים בהם הייתי יוצאת לים עם חברות בקיץ, והיינו מלקקות גלידה על החוף וצוחקות. לדממה של הים כשהוא נושק לחוף.
אני מתגעגעת לדברים הכי שגרתיים. להפסקות בבית הספר. לפעולות בתנועת הנוער, כשרועי היה מביא את הגיטרה שלו והיינו שרים שירים ומזייפים בקול. אני מתגעגעת ללחזור הביתה בידיעה שזה המקום שלי, בהרגשה משעממת של שגרה. אני מתגעגעת ללהיות במקום שאני מרגישה בטוחה בו.

עוד יום שחלף. רונה עומדת בדלת ומחכה לי במתינות שאחזור. היא שואלת שאלה או שתיים, אבל תשומת ליבי לא נתונה אליה. אני מסתכלת בהשתוממות על הקיר הריק ועל התמונה החסרה.
'איפה התמונה של אורי?' אני שואלת אותה.
היא מתחילה להסביר כמה זה לא טוב לשקוע באובדן על מישהו ועל כמה שצריך להיות חזקים ולהמשיך הלאה, אבל אני לא מקשיבה לה.
'אז איפה התמונה?'
היא משפילה מבט.
'זרקתי אותה לפח.'
אני רצה החוצה.
'חבל על הזמן שלך, משאית הזבל כבר היתה כאן היום.' היא קוראת.
דמעות זעם מתחילות לפרוץ ממני. אני רוצה לצעוק עליה, לקלל אותה, לפרוק עליה את כל הכעסים שלי ואת הזעם שהיה עצור בי כל הזמן הזה, אבל אני נשארת שותקת.
אני רצה במעלה מדרגות לקומה השניה אל החדר שלי, מתפרקת על המיטה ומתחילה לבכות בהיסטריה.
'נועה, מתוקה, את יודעת למה עשיתי את זה..'
אני טורקת את הדלת, ואין יותר כלום, כלום, חוץ מהחלל שנותר אחרי מישהו שהלך.

אורי היה חייל בגבעתי. בגן תמיד הייתי אומרת לילדים שאחי הגדול שלי הוא חייל בצבא, ושאם מישהו רק ינסה להציק לי, הוא ידאג לחסל אותו. הייתי אז בכיתה ד'.
בפעמים הנדירות, כשהוא היה בא לקחת אותי מבית הספר, הודעתי לו מראש שיבוא עם המדים. הייתי נותנת לו יד וגוררת אותו לכיתה, מראה לכל הילדים שלא באמת המצאתי, שיש לי אח חייל ואמיץ שיש לו רובה. הם תמיד היו רוצים לגעת לו ברובה ולראות איך הוא עובד, אבל אורי לא הרשה להם, כי הוא אמר שזה מסוכן ויכול להיפלט מהרובה כדור. גם לי הוא לא הרשה, אבל לפעמים הייתי מתגנבת לחדר שלו כשהוא היה ישן, ומלטפת את הרובה שלו בשקט.

הוא היה בא בכל חודש, כי גם בפעמים שהיו נותנים לו חופשה לשישי שבת, הוא העדיף להישאר בבסיס עם החברים שלו, שלהם לא היה לאן לחזור. כעסתי עליו בגלל זה, אבל הוא הסביר לי שלפעמים צריך לוותר על דברים שיעשו לך טוב כדי לעשות לאחרים טוב. בכל זאת כעסתי עליו.

תמיד רציתי לגעת בפנים שלו ובזיפים הקוצניים שלו, שידגדגו אותי. הוא היה גבוה כל כך, ואני הייתי רק ילדה קטנה..

כשהוא היה בא, הוא לא היה פושט את המדים ישר. הוא היה מסתובב בבית, גאה כמו טווס בזה שהנה הוא חייל ומשרת בצבא ומתכוון להישאר שם לעוד כמה שנים טובות. היה לו ריח של לכלוך ושל זיעה ושל נעליים, ובכל זאת הוא אף פעם לא התקלח ישר שהוא בא, רק בלילה, אחרי שכולם הלכו כבר לישון. הוא אף פעם לא היה עושה מקלחת, רק אמבטיה, שמילא עד הסוף, ואפילו יותר.
הוא היה מדגדג אותי בבטן עד שהייתי נופלת מהספה מצחוק, ואז מרים אותי על הכתפיים שלו ועושה לי סיור ברחבי הבית, ובסוף מפיל אותי על מזרון, בודק לפני כן שלא יכאב לי.
היה לנו משחק. קראו לו 'מלך הדגדוגים'. הוא היה מלך הדגדוגים, ואני הייתי צריכה לברוח ממנו בסלון הקטן, והוא רדף אחרי בשאגות ואז הפיל אותי על הריצפה והתמוטט עלי, מדגדג אותי בעודי מנסה לברוח ממנו, צוחקת.

'נועה..נועה..' רונה דופקת על דלת חדרי, אבל אני לא משיבה לה. הדלת נעולה.
'נועה, תפתחי לי בבקשה.'
אני מסרבת להישמע לתחנוניה. אני נושכת את שפתי ומחכה שהיא תלך.
היא מתייאשת לבסוף, לשמחתי.
'אם את רוצה לרדת, יש ארוחת צהריים למטה.' היא אומרת, ואז אני שומעת את הצעדים שלה מתרחקים, ונושפת בהקלה.

לפעמים הייתי גונבת לאורי את המדים, רק לרגע, ואז מחזירה אותם למקום, בלי שידע. רציתי להריח אותם, כי היה להם ריח של צבא. היה להם ריח של מלחמה ושל הרפתקאות. של גרביים מסריחים ושל תלאות ושל חבלים. אז עוד חשבתי שאפשר לשים ריחות בקופסה, אז הייתי לוקחת קופסה ופותחת אותו, שמה בפנים את כל הריח של הצבא, בסוד, שלא ידע, כי אם הוא היה יודע, הוא היה צוחק עלי.

בבוקר הייתי מבקשת ממנו שיעשה לי קוקיות לבית הספר. היא היה לוקח לי את הגומיה ומסבך אותה בשיער שלי, ולמרות שהקוקיות שלו תמיד יצאו עקומות אהבתי להישאר איתן.
הייתי מעריצה אותו, כי הוא היה אחי הגדול והיה כזה שרירי וגברי וחזק וגבוה. כשהוא ביקש ממני משהו תמיד מילאתי את בקשתו, ועד היום אני חושבת שהוא קצת ניצל אותי, לפעמים.
בערבים כשהוא בא, הוא היה מושיב אותי על ברכיו ומספר לי סיפורים על הצבא, על החברים שלו, ועל המפקד שלו שחושב שהוא מי יודע מה.
הוא היה מעמיד אותי בפינת החדר ומצווה עלי 'עמוווווווווווד דום!' 'עמוד נוח!' 'הקשב'!

'נועה..תקשיבי'.. היא לא מוותרת.
'אני יודעת איך זה לאבד מישהו שיקר לך.. אבל את צריכה להבין שצריך להתגבר והמשיך הלאה. זה מה שאורי היה רוצה..'
אני זורקת את הקלמר שלי על הדלת כדי להראות לה שהיא לא רצויה. אם יש בה מישהו שאין לו זכות לאמר מילה לגבי אורי, זאת היא.

אני נשענת על המיטה ובוהה במבט מזוגג באוויר.
המבט שלי מוסט לרגע ואני רואה את הפרח שמצויר לי על דופן המיטה.
משום מה, באותו הרגע, אני מתחילה לבכות.

כשאורי היה בא הביתה, הוא היה פוטר את אמא מהכנת ארוחת ערב. כשהייתי יותר קטנה, הוא היה מושיב אותי על אחד הכיסאות הגבוהים שבמטבח, ואני צפיתי בו מטגן חביתה ושורק להנאתו. היה שיר אחד מיוחד שהוא היה שורק ומזמזם כל הזמן. השיר של הביטלס, All You Need is Love . אף פעם לא סבלתי את השיר הזה.
פעם אחת הוא חזר מהצבא עליז במיוחד. פתאום שמתי לב שהוא מקפיד להוריד את המדים שלו ישר כשהוא נכנס הביתה, ואז אחרי ה'שלום' ו'מה שלומך' 'איך היה' פונה ישר אל המקלחת ולא עושה אמבטיה בלכלוך של עצמו, אלא מתקלח באמת. עם סבון ועם ספוג ועם הכל. אפילו חופף את השיער שלו, בבקבוק גדול של שמפו שהוא גם מרכך.
אחר כך עקבתי אחריו לחדר שלו וראיתי שהוא שם את הבושם שאמא קנתה לו לראש השנה, זה שהוא אף פעם לא משתמש בו כי הוא טען 'שצריך להריח את הצבא שבו' ואת הנעליים. הוא הלך למקלחת והתגלח. אחר כך הוא פנה לארון הבגדים של אבא ולקח משם חולצה נקיה לבנה מכופתרת שאבא לובש רק לאירועים מיוחדים.
הוא פנה אל המראה והתחיל להתפשט.
בשלב הזה יצאתי מהחדר.
כשהוא יצא מהחדר, הוא היה לבוש בג'ינס ארוך ואלגנטי, לא כמו הג'ינס עם הקרעים שהוא תמיד לובש ביום שבת, או כשחברים באים אליו. הצצתי בו כשהוא התחיל להתלבט מול המראה אם להכניס את החולצה למכנסיים או לא. ראיתי אותו מביא חגורה עבה בצבע חום ומשחיל אותה בג'ינס היוקרתי שלו.
התחלתי לצחוק וראיתי במראה שהוא מסמיק לרגע.
אופס, לא שמרתי על חשאיות..
הוא יצא מהבית בשעה מוקדמת, בודק לפני יציאתו שוב את המראה שלו, מוציא בפעם האלף ואחת את החולצה מהמכנסיים ומחזיר שוב. עוד שפריץ קטן של בושם, והנה הוא מוכן.
כשאמא שאלה אותו לאן הוא הולך, הפטיר 'אני יוצא לחברים'.
אחרי שבועיים הוא הציג בפנינו את החברה החדשה שלו, ליאור.
אהבתי את ליאור. היה לה שיער חום כהה מבריק ארוך חלק וחיוך ביישני של פרח ואף כמו של פו הדוב. היא תמיד לבשה גופיות ומכנסיים קצרים, כי היה לה תמיד חם. גם בחורף היא אף פעם לא שמה סוודר. היה לה ריח של וורד ושל יער ושל דבש.
היא אהבה אותי גם. היא אמרה לי שאני אהיה יפה ושכל הבחורים ירדפו אחרי, למרות שהייתי אז רק בת 11, אז היא לא יכלה לדעת. היא היתה קונה לי קרטיב לפעמים, כשהייתי מבקשת.
תמיד שהיא היתה באה אלינו רציתי להישאר איתה עוד קצת, אבל אורי היה לוקח אותה ישר לחדר שלו, והם היו מסתגרים שם במשך שעות. פעם הצצתי אליהם לחדר דרך חור המנעול וראיתי אותם מתנשקים. אני חושבת שהוא היה ממש מאושר.
אמא היתה מרוצה, אבל אבא רטן ואמר שאורי הוא, בכל זאת, רק בן עשרים ושלוש.

אני לא אשכח את הריב הגדול שלי עם אורי. זה קרה כשהייתי בת שתים עשרה וחצי. עד אז אני ואורי היינו יורדים אחד על השני ועוקצים אחד את השני מידי פעם, אבל אף פעם לא רבנו באמת.
אני רציתי לצאת בערב עם חברים לאכול פיצה. התכנית היתה שאחר כך נלך אני, חברה שלי ועוד שני בנים לבית שלה, ולפני זה נסתובב קצת בקניון שנמצא בערך רבע שעה הליכה משם. לאמא שלי לא היה אכפת. אבא שלי היה בדרך כלל קצת קפדן יותר, אבל הוא קצת התלונן ובזה זה נגמר.
אבל לא אורי. במקרה באותה שבת הוא היה בבית. הוא ממש כעס, ואמר שילדה בגיל שלי לא צריכה לצאת למקומות האלה בשעה כל כך מאוחרת. הוא התחיל להעלות בפני אמא ואבא את כל הטענות למה לילדה בגיל שלי אסור להסתובב בחוץ בלילה, ועוד לבד כשאני חוזרת הביתה. הוא הציג בפניהם את כל האסונות האפשריים שעלולים לקרות לי. אמא אמרה 'מה אתה רוצה? תן לילדה לבלות קצת!' אבל אבא שלי, אחרי ששמע את כל זה, לא הסכים לי לצאת בשום אופן מהבית. הוא אמר שאיך לא חשב על זה קודם ואורי צודק לחלוטין, ולאמא לא היה כוח לעמוד מולו והיא אמרה שאבא יחליט.
אני זוכרת איך התעצבנתי על אורי, שהחליט להתערב לי בחיים. הטחתי בו את כל העלבונות שהיו ברשותי, את כל המילים שאי פעם למדתי ממנו, כשדיבר עם חברים שלו ואבא ואמא לא שמעו. אני זוכרת איך הוא השיב מלחמה, צעק עלי ואמר לי שהוא רק דואג שלא יקרה לי משהו, ואני השבתי ש'באיזה רשות אתה מתערב לי בחיים?'
בסופו של דבר, אני הלכתי לחדר ובכיתי בשקט, והוא הלך לחדר שלו וטרק את הדלת, מתוסכל.
יום אחרי, כשהוא יצא מוקדם בבוקר לצבא ואני אפילו לא אמרתי לו שלום, מצאתי פרח ורוד קטן על המיטה שלי. היה שם פתק. היה כתוב בו 'סליחה'.
באותו הרגע, גם לי היה חיוך של פרח, כמו לליאור.

הפעם הראשונה שראיתי את אורי עצוב היתה כשהחבר הכי טוב שלו, רוני, ששירת איתו בבסיס, נפגע קשות מפיצוץ. כל הגוף שלו היה משותק. הוא לא יכל להזיז שום חלק בגופו, חוץ מהראש. הוא מת אחרי יומיים.
אז, כשאורי חזר מהבסיס, כבר לא היה לו ריח של נעליים. היה לו ריח של מלח, כמו ריח של ים ושל דמעות.
ישר אחרי שהוא בא הוא הלך לבקר את המשפחה של רוני, ואחר כך הלך לבית הקברות. הלכתי איתו. הוא שם על הקבר שלו זר של רקפות. זר רקפות ורודות.

אורי מת במלחמת לבנון השניה, כשהייתי בת 14.
הייתי בבית ושמעתי דפיקה וקולות ובכי.
איכשהו, לא קלטתי. לא רציתי לקלוט.

בהתחלה התחלתי לצחוק. צחוק מתגלגל ומזויף. אחר כך ירדו דמעות. בכיתי ובכיתי ובכיתי ובכיתי. בכיתי ובכיתי ובכיתי כמו שלעולם לא בכיתי. בכיתי ארבע שעות רצוף. בכיתי כמו הים. ואחר כך בכיתי שוב.
זאת היתה הפעם ראשונה שבכיתי באמת. לא סתם.

אמא נפלה. היא התמוטטה. היא נשברה. היא התפטרה מהעבודה שלה והסתובבה כמו זומבית בבית. הפנים שלה היו נפולות. היא הפסיקה לטפח את עצמה ולדאוג למראה שלה. הא הסתובבה באותם הבגדים כל היום. בהתחלה, היא גם לא התקלחה שבוע.
היא לא היתה איתנו. היא לא היתה אמא שלי, שהיתה מכינה לנו ארוחות ערב וכששמעה 'שהיה טעים' חייכה חיוך זורח. זאת שהיתה הולכת איתי בערב לפארק ורוכבת על אופניים. זאת שהיתה שרה בקול צלול שירים על אהבה.
היא היתה מסתכלת באלבום בתמונות שלו ופורצת בבכי. היא הפסיקה לחייך לעצמה. היא תלתה תמונות של אורי בכל הבית. אור מחייך. אורי במדים. אורי עם חברים. אורי מביט בנו ומנופף לשלום. אורי בשדה תעופה. שרויה באבל אינסופי.
כעסתי עליה. על זה שאין לה לא את הכוח ולא את הרצון להתגבר ולהיות שם בשבילנו. על זה שהיא היתה כל כך חסרת אונים שלא יכלה לנחם אפילו את הבת שלה. לחבק אותה. להיות שם בשבילה, לשבת לידי ולא לומר כלום. לחבק אותי ולשתוק.
אבא התקשח. הבעת צער קבועה חרוטה על פניו. הוא שוקע בחלומותיו וכבר לא אכפת לו לאן אני הולכת ומתי. מה אני עושה ולמה. מתי אני נפגעת וכמה. כשאני אומרת לו משהו, הוא רק מהנהן ושותק. אני יודעת שהוא לא באמת מקשיב לי.
ובכל זאת, הוא זה שחיבק אותי וליטף אותי ודאג לי כשאורי מת. הוא זה שדאג שאני כן אלך ושאני לא אוותר על החיים הנורמליים שהיו לי. וכשהוא ראה שאני מסתדרת, הוא שקע.
היחסים בין אבא לאמא התדרדרו. השתיקה בניהם היתה חומה. היה אפשר לצפות שיתקרבו מאז המוות של אורי, שיתאבלו ביחד; אבל יותר ויותר שמעתי אותם רבים. מתווכחים. את אמא בוכה. את אבא צועק. בשלב כלשהו כבר לא היה בהם כוח לשרוד, ואמא עזבה את הבית ועברה לגור בעיר אחרת.
ואז רונה הגיעה.
היא היתה האהבה החדשה של אבא. היא שימחה אותו והצחיקה אותו. הוא לא אוהב אותה באמת, לא כמו את אמא, אני יודעת את זה. היא רק תחליף זול למשהו שהיה בינו לבין אמא. אני יודעת שאני צריכה להודות לה, על כך ששלפה את אבא שלי מאגם של צער. אבל אני לא יכולה.
מאז שהיא באה, לאבא כבר אין רצון או דעה משלו. לאט לאט היא משתלטת על הבית עם החיוך הצבוע שלה והאיפור שרק מכער אותה יותר ממה שהיא. היא הורידה את כל התמונות של אורי. אני שמרתי אחת, אבל היא גילתה אותה. זאת שהיא הורידה היום.
האופי שלה הוא אופי של שקר ושל צביעות והריח שלה הוא ריח של נפט ושל בושם חזק מידי. היא הולכת כל היום בעקבים ובשמלות מגונדרות, ואני לא יכולה שלא לחשוב על כך שהיא בדיוק ההפך מאמא שלי, שלבשה בגדים צנועים ואף פעם לא התאפרה חוץ משפתון פה ושם ועדיין היתה יפה.
אני מרגישה שרונה לא סובלת אותי, וזה הדדי. אני מודה, אף פעם לא הקלתי עליה במיוחד. למרות כל מה שהיא אמרה היום והניסיון שלה להיות נחמדה. היא לא באמת יודעת איך זה לאבד מישהו. אולי היא איבדה פעם דג.
מאז רונה, אבא מאושר. הוא שוקע בה. היא עזרה לו להתגבר על המוות של אורי. ויותר מכך, עזרה לו לשכוח.
הוא שכח. הוא שכח, ואני היחידה שעוד זוכרת. ואני כועסת עליו כל כך, כי כבר לא אכפת לו. הוא מעדיף להתכחש, להתעלם מהמציאות ומהעובדה שהבן שלו מת. מת. מת.
השיער של ליאור עוד שחור חלק ומבריק וארוך. יש לה חיוך של פרח שנבל. מאוחר יותר, היא אמרה לי שהיתה לה הרגשה לא טובה באותו היום שאורי מת.
ליאור אף פעם לא שכחה את אורי. היא פרחה מחדש. אבל היא עדיין באה לבקר אותנו, והיא אומרת תמיד שנעשיתי יפה כמו שהיא אמרה שאני אהיה. כשהיא רואה אותי ברחוב היא קוראת לי 'אביב!' ומדברת איתי. אני מרגישה שהיא כמו אחותי הגדולה.
לא מזמן קיבלנו כרטיס הזמנה לחתונה שלה.

שנה עברה, ואני מרגישה שכל החיים שלי התמוטטו עלי. כל היסודות שבניתי.
אורי כבר לא כאן. אני לא יכולה לצפות בו מכין חביתה ושורק, אני לא יכולה לרדות בו, להציק לו, לריב איתו. אני לא יכולה לצחוק איתו ולהריח את הריח של המדים שלו. אין ריח של צבא ושל נעליים, רק של נפט ושל בושם שרוף. אני לא אוכל לדבר איתו או לראות אותו יותר. המחשבות האלה אוכלות אותי מבפנים.
אמא שלי לא שמרה על קשר. לא ראיתי אותה כבר יותר מחצי שנה.
אבא שלי לא איתי. הרצון והדעה אבדו לו והוא מכושף בקסמיה של אותה אישה מזויפת.
הבית שלי הוא כבר לא בית. הוא הפך למקום שבו, אני יותר מכל, לא רצויה.
אבל איכשהו, אני מסתדרת.

אני עדיין יוצאת עם חברות לים. אני עדיין קונה מטרייה כל יום חורפי ומגיעה עם גרביים רטובות הביתה. אני עדיין בתנועת הנוער.
כל הדברים האלה לא גורמים לי לא לעונג ולא לשלווה. בכל מקום שאליו אני הולכת ובכל פעם שבה אני צוחקת, אני מרגישה חלולה. אני מרגישה שפעור בי חור. אני מרגישה שאני מזויפת.
אני תקועה באותה המציאות. אני שומעת את כל הטענות של בני גילי ואת כל ההתעסקויות בצרות הקטנות שלהם. לפעמים אני רוצה פשוט להתפרץ עליהם ולהוציא הכל, הכל.
דברים שפעם היו משמחים אותי או עושים אותי מאושרת, היום אני אדישה אליהם. לפעמים אני מנסה לחייך ולא מצליחה.
דברים שפעם היו מעציבים אותי, שהיו גורמים לי לבכות, נעלמו כמעט לגמרי.
מתישהו אני אצטרך להתגבר, אני יודעת. מתישהו אני אצליח.
מתישהו אני אצליח לצחוק, לחייך, לשמוח. זה חייב לקרות.
אני אצליח לצחוק כשיורד גשם.
אני אוכל לבכות משמחה.
לחייך למראה זריחה, לקטוף פרחים.
לזמזם לעצמי שירים.
אני אפרח מחדש. זה השם שלי, אביב. אני אתחיל מחדש. אני אמחק את כל הטעויות והשגיאות שעשיתי. אני אהיה מישהי אחרת, מי שתמיד רציתי להיות.
עד אז, כל מה שנשאר לי לעשות, זה לחכות לפריחה.