אוהל של צחוק- סיפורו של דודל

shaharkohan18 23/05/2013 554 צפיות אין תגובות

צחוק, הוא העבודה שלי. אבל הוא גם הפחד שלי, הוא זה שנותן לי מזון. אבל יכול גם לגרום לי לרעוב. הצחוק, שולט בחיי.

אני דודל, דודל כלב הים. אני עובד באוהל קרקס, והעבודה שלי היא להצחיק אנשים. רוב הזמן אני רק מתאמן על הקטע שלי, להקפיץ כדור על האף ולמחוא כפיים. והאנשים, נופלים מצחוק. אם האנשים צוחקים ונהנים אני מקבל 3 דגים. שזה בערך הכמות הנורמלית שכלב ים אמור לאכול. אבל אם הם לא צוחקים, אז…. אני לא מקבל כלום, אפילו לא מים. ולא רק זה שאני לא מקבל כלום, אני גם נשלח למאמן. המאמן אכזרי, אם אתה עושה משהו לא נכון, הוא מצליף בך עם השוט השחור שלו שעשוי מעור. מצליף בך עד זוב דם.

תמיד יש לי מופעים טובים ומופעים רעים. לא היה חודש שהיו לי בו רק מופעים טובים, אז אני כבר רגיל לרעב ולמכות, אבל אני לא יכול לסבול את זה לנצח. אף אחד לא יכול לסבול את זה לנצח. אפילו לא פילים עם העור העבה שלהם. אני יודע שמתישו היום הזה יבוא, וכשהוא יבוא. כנראה שאני כבר לא אהיה פה. צריך לעבוד בשביל להמשיך לחיות. אבל לפחות היה לי מישהו שיעודד אותי, מישהי ליתר דיוק. לינה, אהובת לבי.

והנה היום הזה בא, ב- 3 ביולי 1987. המופע שלי התחיל כמופע רגיל, עשיתי את תרגילי הפתיחה הראשונים, וכמובן כולם צחקו. אבל כשהתחלתי לעשות את התרגיל האחרון ראיתי פתאום את לינה בעיני, ואז לבי נמלא אהבה, כמיהה ואפילו תשוקה. לא ידעתי שבגלל אהבת חיי זה יקרה. אבל זה קרה.

למרות הכל המשכתי לעשות את התרגיל. הלכתי אל הכדור הגדול שעליו הייתי אמור לעמוד יציב. אבל, בגלל שצף הרגשות הפתאומי שלי, נפלתי. נפלתי התגלגלתי וברקע שמעתי קולות תדהמה. קולות של אנשים נדהמים. ואז כאילו בשנייה אחת מישהו לחש להם לשנות את הרגשתם, הם התחילו לקרוא "בוז ! בוז ! תרד מהבמה חתיכת חלאת ים מסריחה." נעלבתי, אף פעם אף אחד לא העליב אותי כך. חוץ מהמאמן. אבל מהאנשים, שצחקו ממני, שאהבו אותי. פתאום, נפסקה אהבתם אליי. ובאותו רגע שנפסקה אהבתם אליי, נפסקה אהבתי ללינה.

אחרי המופע הזה, חזרתי לכלוב שלי. בידיעה שאני לא אקבל אוכל ומים היום, אבל אפילו אז, אחרי הכישלון שלי. לא חשבתי שהבעלים יהיה כל כך אכזרי, שהוא יזרוק אותי, לרחוב.

המאמן והבעלים באו ודיברו. לא הצלחתי לשמוע על מה הם מדברים כי הם היו רחוקים מדי, אבל הייתה לי הרגשה שהם מדברים עליי. הם התקרבו אליי פתחו את דלת הכלוב שלי וזזו הצידה, בעיניהם ראיתי רק טוב, נחמדות, התחשבות אפילו סליחה. כאילו הם משחררים אותי לחופשי. ואני ברוב טיפשותי, יצאתי אליהם. וברגע שיצאתי מהכלוב הם תפסו אותי, וגררו אותי אל הדלת האחורית. שמתי לב שהמאמן מחזיק את השוט שלו ביד ולא מגולגל על חגורתו.
מהרגע הזה, ידעתי מה הם יעשו לי.

הם פתחו את הדלת, זרקו אותי החוצה אל הפחים. ואז, לא מספיק שאין כבר בית, ואין לי דרך להשיג אוכל. המאמן הצליף בי, אפילו יותר חזק מהרגיל. אחרי שהוא גמר הם נכנסו פנימה אל האוהל, בזמן שאני הייתי בתוך הפח מלא בשריטות עמוקות מהשוט של המאמן. לא הייתה לי דרך להשיג אוכל או מים. אני חושב שהייתי מעדיף שהם יהרגו אותי במקום ולא יזרקו אותי לרחוב. אחרי הכל, מוות מהיר עדיף על עינוי ארוך…


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך