אוזניים של ארנב

ארתור 06/11/2016 1551 צפיות תגובה אחת

כישלון הוא דבר נחוץ להצלחה.
כמו אור וחושך הם מגדירים זה את זה. בלי האחד, לא היה קיים האחר.
אני נזכר בחוויית ילדות חזקה. עד גיל 7 לא ידעתי לשרוך לעצמי את הנעליים. זה היה כבר אחרי השלב שכולם היו נועלים נעליים רק עם סקוצ׳ים. זו המיומנות הראשונה שאדם צריך לרכוש, אלגוריתם מורכב של פעולות שבסופו הוא יכול ללכת לבית הספר לבד. וזה לא כל ופשוט כמו להתלבש או לצחצח שיניים, שם קשה להיכשל, בעיני הכל היה אינטואיטבי מאד. שתי רגליים נכנסות לשני שרוולי בד, ברור כמו שמש. ראש נכנס בין שתי ידיים לשלושה חורים בחולצה, גם לא מדע טילים. אבל קשירת שרוכים, זה סיפור אחר.
קשירת שרוכים זה כח גדול שאיתו באה אחריות גדולה. ואני לא הצלחתי, וזה לא שלא ניסיתי. אני זוכר אפילו שלימדו אותי לפחות אלף פעמים, אבל אף פעם לא תפסתי את זה. אני מאמין גם בביטחון שלא הייתי ילד טיפש, אולי פשוט לא עניינו אותי שרוכים. אבל זה בהחלט לא היה נעים, להיות תלוי בחברים שלך בשביל פעולה כל כך פשוטה. זה היה אפילו מאד מביך, בפעם ההיא בה נפרם לי אחד השרוכים בכיתה אחרי שכולם יצאו להפסקה, והייתי צריך לבקש מהמורה שלי שתשרוך לי את הנעליים. היא הסתכלה עלי מופתעת ואז קשרה אותם במהירות – לולאה וסיבוב, ואז משיכה קטנה פנימה – בלי לשאול לשאלות שיקשו את הסיטואציה. אני לא יודע איפה בדיוק הייתי נופל, כי לשלב את השרוכים זה משחק ילדים. כנראה זה היה טיפה אחרי, הייתי מלפף את הלולאה בשרוך שני, מושך ו-פוף. הכל היה מתפרק. המחשבה המסוכנת שיכולה להתגנב לילד תמים לראש היא שאולי הוא פשוט לא טוב בתחום הזה של קשירת נעליים ולכן אין סיבה שיתאמץ וינסה. נידונת לנעול נעלי רדבק וסנדלי שורש כל חייך ילך, לא נורא.

יום אחד אמא שלי, שהייתה כנראה מאד בטוחה שהבן שלה אינו כישלון חרוץ בתחום השרוכים, הציגה לי טכניקת קשירה שהבן של חברה שלה )שהוא לא פחות מגאון בעיני!( מיישם ביעילות כבר שנים. ״זה מתחיל כמו שאתה מכיר״ היא אמרה, אבל במקום לולאה אתה מכין, ככה, שתי אוזניים של ארנב״, קיפלה את השרכים ואני הקטן וההמום רואה איך הנעל שלי, מול עיני, הופכת להיות באגס באני גיבור ילדותי! האוזניים משתלבות זו בזו, נמשכות ו-פלאק. אני נועל נעל אחת קשורה למהדרין. ״עכשיו תנסה אתה.״ אני מודה שהייתי ספקן. בכל זאת, לפחות שנתיים שאני מנסה לרכוש לעצמי את המיומנות המדהימה הזאת, אבל הספקנות נעלמה בן רגע בשעה שהצלבתי את האוזניים. אולי הפעם זה יצליח? משכתי קלות בלולאות עד שהרגשתי התנגדות, ההתנגדות הנפלאה של קשר שנקשר כהלכה. אושר בעבע לי בבטן ופרץ ממני לכל הכיוונים בעוד אני שורך ופורם במרץ את נעלי כדי לבחון את יכלתי החדשה. ׳אני כל יכול!׳ חשבתי. מסוגלות היא אולי המתוקה שבתחושות. אבל גם באליה הזו יש קוץ. היא מקהה, טעמה המתוק דוהה עם הזמן, עד שלבסוף אתה נשאר עם טעם תפל של מסוגלות, המשאיר אותך אדיש להצלחותיך ומזכיר קצת טעם של מסטיק שלעסת אותו מכיתה ו׳. את הביטחון ואת הכוח שנתנה לך ההצלחה אתה שוכח. זהו הטבע שלך.
ובעצם, מי יתרגש מהצלחות שבאות לו בקלות? מי יעצור את היום ויחגוג את העובדה שהוא שורך את נעליו כבר עשרים שנים ברציפות בצורה יוצאת מן הכלל?

הכשלון הוא חבר מר ובלתי נסבל, אך הוא מצטיין בלהקיץ אדם מקהות החושים שמשרה עליו טעמה המאוס של ההצלחה. בעוד תחושת המסוגלות מתעמעמת ודוהה, הכישלון הוא חזק וכואב כמו סטירה לתוך הפרצוף. רק ההתגברות עליו יכולה להשיב להצלחה את טעמה המתקתק. הוא הסורבה שאוכלים בין המנות, לרענן את החיך. אבל דבר אחד חשוב הוא אינו מכריח אותך לעשות, להמשיך לנסות. את זה אתה מוכרח להזכיר לעצמך כל פעם מחד. עד סוף חייך.

כך קרה לי, ששכחתי. יום כיפור השמיני לחיי מתקרב, ועדיין לא נפרדתי מגלגלי העזר של האופניים שלי. אמנם לא גדלתי בשכונה קשה, אך לילד בכיתה ב׳, רכיבה בסיוע גלגלי עזר ביום כיפור עם כל החברים יכולה להיות חוויה מאד לא נעימה. וכאמור, שכחתי. לא ידעתי את מה שאני יודע היום – שהעקרון הגיירוסקופי פועל כך שעצם מסתחרר שומר על יציבותו ככל שהמהירות הזוויתית שלו עולה – חששתי שאפול ואפצע אם לא אשמור על שיווי משקל. כך קרה ששבוע לפני יום כיפור, ירדנו אבי ואני לחניון מתחת לבית, מצויידים באופניים הקטנה שלי ומקל של מטאטא. אבא פירק מהאופניים שלי את גלגלי העזר השחוקים, תחב את המקל בלחץ לתוך הסבל ואמר ״אל תדאג, אני ארוץ מאחוריך ואחזיק במקל כדי שלא תיפול.״ פחדתי. לא הייתי בטוח בשיטות המפוקפקות של אבא שלי ואני זוכר גם שבחנתי את בטיחות המקל קודם במהירויות נמוכות לפני שהעזתי להאיץ לאורך החניון. דעתי נחה כשהרגשתי איך אבא הצליח, במאמץ רב כמובן, לתמוך באופניים בעודי זוחל באיטיות. הסכמתי לרכב במהירות גבוהה יותר. דיוושתי ודיוושתי ומאחורי אני שומע את טפיחות צעדיו של אבא מתחלפות בהלמות של ריצה. הרגשתי איך ככל שאני מגביר את הקצב, אחיזתו החזקה של אבא מייצבת אותי ואני רוכב בלי גלגלי עזר! הסתכלתי לאחור בחיוך וראיתי את אבא רץ לידי, והוא בכלל לא אוחז במקל. תחושה נשכחת ומוכרת החלה גואה בגופי בעוד האצתי את מהירותי לקול צעקות העידוד של אבא.
תחושה שלעולם אקשור עם אוזניים של ארנב.


תגובות (1)

יאא גמאני לא ידעתי לקשור שרוכים ועד היום אני קושרת שרוכים באוזני ארנב , כשאני קושרת שרוכים לבתדודשלי הקטנה היא צוחקת עלי חחח

06/11/2016 20:10
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך