אומץ

זה היה ביום שבת. יום קדוש ליהודים, ובכל זאת ביום זה אירע המקרה. ליל אמש, לאחר סעודת יום השישי ותפילה בבית הכנסת, יצאנו אני, יואל והצעירים למגרש הכדורסל. בידינו כדור, וכאשר הגענו לשם התחלקנו לקבוצות של בוגרים – צעירים והתחלנו לשחק. המשחק היה גרוע. הצעירים פישלו ופישלו, כך שבאיזשהו שלב, כבר קצת ריחמתי עליהם. אז עצרתי את המשחק. אמרתי להם, תקשיבו… לא הולך לכם, אתם מפסידים כל הזמן, יש לי הצעה בשבילכם. בואו נטיל מטבע. עץ- ניצחתם. פלי- הפסדתם. מי שניצח יכול להחליט על איזה משחק שבא לו, מה בראש של'ו. הצעירים הביטו אלי, כאילו מסכימים לדבריי. יואל היה הראשון להוציא מטבע מהכיס וכבר התכוון לזרוק אותו. כולנו הבטנו בציפייה בכף ידו של יואל, המחזיקה את המטבע. יואל זרק את המטבע שלרגע נשאר באוויר. כאשר נחת על כף ידו של יואל, ניסינו להידחק סביבו לראות מה יצא. כף ידו הייתה סגורה. צעקנו לו, פתח, פתח והוא לא פתח. הוא חיכה שכולנו נגיע לשיא המתח. פתח, פתח, סלומון, צעק יוחנן בן השמונה. כאשר פתח יואל את כף ידו, כולנו התאספנו כאספסוף מסביבו. ואז ראינו את התשובה. התשובה שגרמה לכאוס הרב בין החבורה ביום שאחרי. אז לא ידענו שהולכת להיווצר כזאת מהומה. לא ידענו כלום. היינו תמימים כהלך התם. יואל זרק את המטבע לאוויר והניח לו ליפול על האדמה, כאות לכניעה. הצעירים מיד קרנו מאושר. הם צעקו לנו מילות גנאי, ולמרות שאמרנו להם שזה לא יפה לקלל הם המשיכו מבלי מעצורים שיתקילו אותם. בבוקר למחרת נזכר גד השמן באירועי אמש ואמר לפתע, אם כך אנחנו צריכים לבחור משחק, הלא כן? הנהנו חרישות ולא אמרנו יותר מזה. תמיד המשחקים של הקטנים היו מתישים וארוכים, ולנו לא היה כוח לזה. בכל זאת, זרמנו איתם וכשהם נקבו בשם המשחק ובהוראותיו נמלאנו חוסר – סבלנות, כי רצינו כבר לחזור הביתה. אבל התאפקנו כי ידענו שאנחנו הבוגרים והם הקטנים, החלשים שלא יכולים כלום עלינו. התחלנו במשחק. אחד מהצעירים, אותו לא הכרנו, עמד מאחורי עץ וספר 1, 2, 3 עד 10. בזמן הזה רצנו הלוך ושוב לחפש מקום מחבוא הולם והוגן. אבישי, הסופר, סיים את ספירתו. הוא הביט סביבו, הציץ לאחוריו ולא ראה כלום. הלך שני צעדים שמאלה ושני צעדים ימינה ולא ראה כלום. הלך אחורה וקדימה והבחין בתנועה חשודה, הזזת יד. מיד נקב בשם המשתתף והלז הצטרף אליו בחיפושיו. כעת שניהם נראו כמסתובבים במגרש ומחוצה לו, מחפשים אחרינו. אוטובוס עבר באותו הרגע. הסופרים הביטו בו לשנייה וראו מהחלון את ידו של יוחנן מנפנפת להם לשלום. הם סימנו לו באילמות כל הכבוד! והמשיכו בחיפושם. כאן כבר התחלתי להבין שהצעירים מנסים לעבוד עלינו ולהפוך אותנו לחסרי אחריות, כי אנחנו הבוגרים ואנחנו אמורים לשמור עליהם. מצד שני, לא רציתי לצאת מהמחבוא, כי אמנם זה היה משחק מטופש אך זה גם היה משחק שייצג את הכבוד שלי. לכן, המשכתי להתחבא וכשהסופרים לא ראו, התקדמתי בקפיצות לעבר מקום מחבואו של עמיתי הבוגר ושנינו יחד דנו בינינו לבין עצמינו מה לעשות (?). המשכתי לשבת במקום מחבואי המרוחק קמעה מהעץ עליו ספר אבישי – אני רץ מהר – וחיכיתי בציפייה, במתח ובדאגה לבאות, עד שכבר לא יכולתי לשאת את הדאגה הזאת בלבי והתחלתי לרוץ לכיוון המגרש. הסופרים – שבינתיים היו כבר 3 צעירים – הבחינו בי מיד ורצו לעץ לצעוק שאני פסול. אבל לא היה לי אכפת. שאלתי, למה ראיתי את יוחנן בתוך האוטובוס? ענו, על מה אתה מדבר? ואז אמרתי, מכיוון שאני המבוגר האחראי מביניכם, אני מבקש להפסיק את המשחק המטופש הזה לפני שהוא יהפוך לאסון. חברכם נמצא על אוטובוס שנוסע לאלוהים יודע איפה ואתם לא דואגים לו? אין לכם רחמים על חברכם יוחנן? אני מבין ששיתפתם פעולה במהלך המשחק, אבל זה הזמן לעצור אותו. קראתי ליואל והוא בא בריצה, תוך אמירת מילות חינוך לצעירים. לא ידענו איך למצוא כעת את יוחנן, כי עברו כבר יותר מ- 10 דקות מאז עלייתו לאוטובוס. הכנו אני ויואל תכנית פעולה, בעת שכל הצעירים – גם אלה שעדיין התחבאו – יצאו ממקומותיהם ודיברו ביניהם. לאחר שסיימנו לתכנן את התכנית – עשינו את זה מהר ככל האפשר, כי מהר יותר כן יוטב – חזרנו אל קבוצת הצעירים והשתקנו אותם. ששש… ששש… רוצו מהר לתחנה הקרובה ואל תעקפו אותנו, הסברנו בפנים קשיחות ובוגרות לצעירים. כאשר הגענו לתחנה, היא הייתה ריקה. לפתע, הגיעה אישה זקנה עם מקל הליכה. הסתכלתי על גד השמן ואמרתי לו במבטי, תציע לגברת לשבת במקומך, והוא אכן עשה זאת. גד הוא ילד ממושמע, ממושמע מאוד. הזקנה הביטה עלינו – עלי ועל יואל – במבט דואג, כאילו אומרת איך תצליחו להשתלט על קבוצה כה גדולה של ילדים קטנים שעושים בלגן (?). הבנו את הרמז ואמרנו לגד השמן לקחת אחריות על קבוצת הצעירים, כי הוא היה הכי אחראי מביניהם, ולהחזיר אותם לבית. הוא הסכים – ממושמע שכמותו – ולא עשה לנו בעיות. עלינו על האוטובוס הראשון שראינו בתחנה ושאלנו את הנהג אם הוא יורד בתחנה המרכזית, שם מתאספים כל האוטובוסים. הוא אמר שהוא לא מגיע עד לשם, אז ירדנו והמתנו למונית. כאשר היא הגיעה, אמרנו שאנחנו צריכים להגיע מהר ככל האפשר לתחנה המרכזית של האוטובוסים בעיר, לא לפני שהנהג נקב בסכום הכסף אותו נדרשנו לשלם. לא היה לנו כסף באותה העת – למי יש כסף ביום הקודש (?) – אך היה לנו אוסף של גולות בכיסים, גולות יקרות מאוד, והוא הסכים בסוף – לא בגלל שהאמין לנו, אלא בגלל שראה שאנחנו במצוקה. הנהג נסע ונסע, חלף על פני מכוניות, משאיות, אוטובוסים ומה לא. בכל אוטובוס שחלף ניסינו לאתר את יוחנן, אך הוא – כאילו בלעה אותו האדמה ופלטה אותו במקום אחר על הפלאנט. פתחנו במונית חלון. רוח קרירה של בוקר יום שבת נשבה עלינו והעיפה את בלוריתו של יואל הלוך ושוב. תהינו, בשביל מה היינו צריכים לשתף פעולה עם הקטנים מלכתחילה (?). אחרת לא היינו נקלעים למצב הזה (…). בכל עת הנסיעה הנהג לא דיבר. לפחות לא איתנו. הטלפון הנייד שלו רטט כל שנייה, כי הנהג קיבל שיחות נכנסות. כנראה שהוא – חשבנו – גם הסתבך באיזושהי תקרית של יום שבת. הנהג המשיך לנסוע, לפתע עצר: תרדו חמודים, הגענו לתחנה המרכזית. לפני שירדנו הוא חילק לנו גם סוכריה על מקל והודינו לו כמובן על טוב – ליבו. החלנו לחקור ולשאול האם ראו אנשים ילד העונה לתיאור יוחנן. ילד קטן, שובב, צנום, ממושקף, בעל שיער קצוץ… איש לא ראה! שאלנו ושאלנו, אף חיפשנו, ולא מצאנו אותו בשום פינה בתחנה המרכזית של העיר. הבנו שיוחנן המשיך לתחנות נוספות בעיר. היינו עייפים. ומותשים. ולא היה לנו כוח להתחיל את החיפוש הזה בשעות החום. יוחנן הוא ילד גדול, עוד מעט ימלאו לו 9 שנים, והוא יודע את הדרך הביתה בעל – פה מכל מקום בעיר הקטנה. אבל מצד שני, אנחנו היינו אמורים להשגיח על הצעירים, ואם לא נחפש אחרי יוחנן לא ירשו לנו עוד המבוגרים לשחק עם הצעירים, כי אמונם בנו ייעלם. היינו תקועים. הרגשנו כאילו אנחנו דמויות בתוך סרט שלא נכתב להם תסריט. ערב שבת הגיע, וכולנו היינו ישובים סביב השולחן, בלי יוחנן!