– אין שם –

אני רצה.
רצה מהר.
קופצת מעל גדרות, כאילו שנולדתי בשביל זה.
כל כמה זמן אני מעיפה מבט לאחור.
הם עדיין רודפים אחרי.
אני מנסה לרוץ מהר יותר.
מזוית העין אני רואה סמטה קטנה, ורצה אליה.
חשוך כאן. צפוף. אין מקום לזוז.
אני שומעת את רודפי חןלפים על פני הסמטה.
אני מחכה כמה דקות, ואז מחליקה החוצה.
אני הולכת בשקט ובמהירות, חומקת מסמטה לסמטה, ולוקחת אוטובוס הביתה.
כשאני יורדת מהאוטובוס אני רואה שיש הרבה אנשים בתחנה.
משהו קופץ בקצה הראייה שלי.
כולם לבושים בבגדי ריצה.
האוטןבוס נוסע לפני שאני מספיקה לעלות עליו בחזרה.
הם מתקרבים אלי.
אני נסוגה לאחור, לכיוון הכביש.
מכוניות צופרות לכיווני, מסמנות לי להזהר.
אני נסוגה עמוק יותר לתוך הכביש.
פתאום הם זזים לאחור, מביטים לכיוון המכוניות.
אני מביטה לאותו כיוון, והדבר האחרון שאני רואה זה אור חזק ומסנוור.
אני נופלת, ראשי נחבט באספלט הקר.
זהו. זה הסוף. זה נגמר.
העולם נעשה מטושטש, ומתחיל להסתובב סביבי.
אני עוצמת את העיניים,
ומרפה.