אני אמות איתך

הטיפות הקרות ירדו על גופי, גרמו לי צמרמורת. אך הטיפות המלוחות שזלגו מעיניי ניסו לחמם את פני – ללא כל הצלחה. החניה הייתה ריקה ממכוניות, ואני עומדת מתחת לשעון הענק העומד כאן כבר כמה שנים.
ניסיתי לחמם את גופי בעזרת הג'קט הדק והאפור שהיה תלוי על גופי. הגשם המשיך להתחזק, מרטיב את חולצתי הקצרה בצבע שחור, ואת הג'ינס הקצר שהיני לובשת. נעליי הספורט האפורות וגרביי הלבנות כבר היו ספוגים במים.
הסתכלתי על ניידי שהיה מוחבא טוב בכיסו של הג'קט שלי. הוא היה שלם, קצת רטוב בקצוות אך עובד.
חיכיתי להודעה של אימי. היא מאחרת, עבר כבר הרבה זמן מאז שהסרט שהלכתי אליו עם חברי נגמר. החוג שלה היה אמור להגמר זמן מסויים אחרי שהסרט נגמר, אך היא עדיין לא באה.
אני עומדת כאן, בלבוש מינימאלי. מחכה לאימי שלא מגיעה. הגשם המשיך להתחזק ואולם הקולנוע נסגר מזמן. לא היה לי איפה לעמוד, לא היה לי מחסה מהגשם והקור.
ניסיתי לשלוח הודעה לאימי, אך לא הצלחתי לעשות זאת בלי שניידי התרטב. הכנסתי אותו חזרה לכיסי.
הכנסתי את ידי לכיסי ועמדתי שם, בוהה במגרש החניה ומחכה למכונית מסויימת.
" מה את עושה פה לבד בגשם ? " שמעתי קול מאחורי. הסתובבתי.
ראיתי אותו.
שערו הבלונד כהה התנופף ברוח, כשטיפות אחדות נמצאות עליו. היה אפשר להבחין בעיניו האפורות מרחוק. הוא עמד מתחת למטריה כחולה והסתכל עליי.
מה הוא עושה כאן ?
" א… אני מחכה לאימי… " הוצאתי מפי בגמגומים.
הוא התקרב אליי. " למה אבל את מחכה לאימך בגשם ? ולמה אין לך מטריה ? "
" אי… אימי הייתה אמורה לפגוש אותי מזמן פה… לפני… שהקולנוע נסגר… היא הייתה אמורה לקחת אותי במכונית… "
" ולמה היא לא כאן ? "
" איני יודעת… אני מתקשרת אליה ושולחת לה הודעות אך היא לא עונה. "
הוא כבר עמד לידי, כך שהמטריה תגן גם עליי מהגשם הקודר.
" ולמה לא לקחת אוטובוס או מונית כדי לנסוע לביתך ? "
" גמרתי את הכסף שלי… "
" למה אימך לא עונה ? "
" איני יודעת. "
הוא הסתכל עליי ורכן אליי.
" אז למה את לא חזרת הביתה ברגל ? "
" כי אני גרה במרחק גדול מכאן. ואני לא יודעת את הדרך בעל פה. "
" את רוצה שאני יסיע אותך לביתך ? "
" אתה יכול ? "
הסתכלתי עליו בפליאה. הוא רק חייך חיוך מתוק והנהן.
" תודה… " מלמלתי. לא ידעתי איך אני יכולה להודות לו.
הוא הראה לי את הדרך למכוניתו, ונתן לי להכנס למושב אשר נמצא ליד מושב הנהג. הוא סגר את הדלת אחרי שנכנסתי. הוא נכנס אחריי למושבו והתחיל לנסוע. " מה הכתובת שבה את מתגוררת ? " עניתי לו. כל הנסיעה שלחתי לאימי הודעות מודאגות, וניסיתי להתקשר אליה מספר רב של פעמיים. הייתי מודאגת, לא ידעתי איפה היא נמצאת. שלחתי גם הודעות לאחי הקטן, שאלות עם הוא יודע איפה אימנו. הריגטון שלי התנגן ברקע, מספר חסוי הופיע על המסך. עניתי. ברקע נשמע קול סמכותי, אשר שאל את שמי. " כן. זאת אני. מי מדבר ? "
אחרי זה שמעתי את הבשורה שגרמה לליבי לעצור.
" צר לי להודיע, אך אימך מתה בתאונת דרכים. "
הדמעות התחילו לרדת מעיניי.

" היא מתה ! שמעת ?! מתה ! " שמעתי את הצעקות מהסלון כשנכנסתי לביתי. הדמעות שלי עדיין לא הפסיקו. הרגשתי שכל העולם חורב עליי. לא ידעתי כבר מה לעשות.
אבי צעק מהסלון, וראיתי את עיניו האדומות. הוא שוב על סמים. הוא תמיד מסומם. תמיד מכה אותי את אחי ואימי. אימי היחידה שהצליחה להרגיע אותו לעיתים קרובות, אך עכשיו אני לא רוצה לדעת מה יקרה.
אבי קלט את מבטי.
אחי הקטן ממני בשנתיים התחבא מתחת לשולחן, מפחד מאבי.
" תראו מי הגיעה… היא מתה ! מתה !! " הוא אמר בצעקה אשר הבהילה את אחי יותר.
הוא התקרב אליי, עיניו האדומות בחנו אותי וליבי פעם. ידעתי שהוא עומד להכות אותי. ידעתי את זה.
" היא מתה !! בגלל שניכם !! " שמעתי את הצער בקולו, את געגועיו אל אימי. הוא אהב אותה, והיא אותו. אך הוא היה מכור לסמים האלה, הוא לא יכל להפסיק – למרות שהוא רצה. אימי הייתה לעיתים קרובות בבית, כדי להגן עלינו. הוא היה נרגע רק כשהיא הייתה לידו. הוא תמיד הצטער על כך שלקח את הסמים והכה אותנו – אך הוא אף פעם לא הפסיק. אני אוהבת את אבי, הוא אדם טוב. אבל כשהוא מסומם – הוא מסוכן.
" בגללכם !! אתם תקבלו את מה שמגיע לכם !!! " שמעתי את הכעס בקולו. הוא חושב ששנינו אשמים. " שמעתם ?! תקבלו את מה שמגיע לכם !! " הוא צעק בקול כועס.
" זה בגללי אבא. אני אשמה. " אמרתי בהיסוס, אך עשיתי זאת. אחי הסתכל עליי בהלם. לא רציתי שהוא יסבול. סימנתי לו עם עיניי שילך, שיברח, שיתחבא.
אבי התמקד בי, ואחי ברח לחדרו כשהוא לא שם לב.
התחלתי להרגיש את ההצלפות על עורי, לא זעקתי, לא צעקתי, כבר מזמן הפסקתי לעשות זאת. אך זה כאב, לא יכולתי להגיד שלא. המכות ניהיו חזקות מרגע לרגע. נפלתי על הרצפה. סופגת את כל המכות. אך אז, איבדתי את הכרתי.
אמא, אם את מתה, אני אמות איתך.