אני בסדר

עוד חיוך ועוד חיוך ועוד חיוך ועוד אחד ואני כמעט נשברת. החיוך נשאר והדמעות כמעט זולגות אבל אני מתגברת. ממצמצת במהירות. הכל בסדר, תפסיקו לפנות אליי.
החיוך כבר כמעט מתעקם ואני ממהרת לצאת החוצה, מהמבנה שסוגר עליי עם האנשים שסוגרים אותי. מתהלכת במסדרון לבחוץ, לנשום אוויר.
עוד חיוך לאישה הנחמדה שמחייכת לכולם כאלו החיים נוצצים. אולי שלה. או שזאת הדרך שלה להתמודד עם המציאות – הכחשה.
אני כבר כמעט מגיעה לסוף המסדרון ואז עוד חיוך.
אני מרגישה כאלו החיוכים שוברים אותי במקום לעשות לי טוב.