אני לא אקפוץ

הרוח הקרירה נשבה בי בעדינות, הרגשתי איך שיערי עף לו איתה, נע לו בקצב הרוח, משתרע על עורפי.
עצמתי את עיני והרגשתי אותה, מלטפת בעדינות- אומרת שהכל יהיה בסדר.
הדמעות נגרו בקצה לחיי והתחלתי לצעוק לכיוונה, לשחרר את המחסום שניגר בי כבר שנים על גבי שנים, ערימות של זעם, עצב, אשם ובגידה.
כשקולי גווע פקחתי את עיניי, הרוח ייבשה אותן ונכנסה לתוכי, קרה מתמיד, אך לפתע החלה לחמם אותי, חימום של אושר ושלווה,
היא הזכירה לי את ארוחות החג המשפחתיות, משחקי המחבואים אחר הצהריים, הפעם הראשונה שרכבתי על סוס ואחי שאותו אהבתי מאוד.

לקחתי צעד אחורה והתרחקתי משפת הגג, לא אקפוץ היום.
כפות ידיי נגעו אחת בשנייה, חממו בעדינות, נזכרתי בתבשילים הניסיוניים של אמא, הכשלונות וההצלחות, הצחוק שחלקנו,
אני מתגעגעת לזה, לעולם תמים ופשוט, עולם בו אוכל לצאת מהבית ולחזור בשעה שנקבעה לי מבלי שאצטרך לדאוג אם מישהו יקפוץ עליי ברחוב, ישדוד אותי או יעשה דברים גרועים יותר, עולם שאין מלחמות, לא בראש ולא באנשים. עולם של שקט.

אז לא אצטרף אליך היום אחי, אולי עוד כמה שבועות, חודשים ואפילו שנים, אני אמשיך את דרך החיים שלך, אגרום לך להיות בלתי נשכח, תחיה את חייך הצעירים דרכי, אני לא אקפוץ היום.

אני לא אקפוץ.