אסור לדבר על אהבה

היא הייתה תמיד מגיעה בשעת לילה מאוחרת. כל ערב, הוא כבר היה שוכב במיטה, נשאר ער כמה שהצליח, עד שהיה מוותר ונכנע לשינה. בדיוק ברגע הזה דלת חדרו הייתה נפתחת, והיא עומדת בפתח. לפעמים לבושה בחולצת טריקו רפויה, לעיתים בגופיה צמודה. בלילות קרים היא הייתה נכנסת לחדר עם מעיל נוטף מי גשם, בערבי האביב הגיעה לא אחת עם חצאית אוורירית, מרחפת. אבל האמת, זה לא ממש הזיז לו מה היא לבשה, עד שהיא הייתה עוברת את המרחק מדלת החדר למיטה שלו היא כבר הייתה עירומה.

אלה היו לילות ארוכים. זה התחיל מפעם פעמיים בשבוע, וכשזה לא הספיק לו הוא פגש אותה עוד ועוד, עד שזה נהיה יומיומי. הוא היה זוכר תמיד איך כל ערב התחיל, במדויק. אף פעם לא הצליח לזכור איך זה נגמר. הוא היה מתעורר בבוקר, עייף ומעורפל, והיא כבר עזבה, כל מה שנשאר ממנה היה איזה ריח מתקתק באוויר. הוא היה מתלבש מהר (תמיד היה מתעורר מאוחר), מכין קפה ושוכח ממנו, ויוצא לעבודה. בדרך, הוא היה יושב באוטובוס בדרך, מנסה להיזכר בליל אמש. כל המראות, הצלילים והתחושות מתערבבים לו כתערובת סמיכה של תחושות ואירועים, המסרבים בתוקף ללבוש צורה. הימים עברו בעצלתיים, הוא התרכז בעבודה, וכשהמחשבות גלשו אליה, הוא סכך בעדן; לא אפשר למחשבותיו לנדוד אל הנעימות שבשערה, הרכות של אצבעותיה והחמימות של בשרה. אלו היו מחשבות ששייכות לחדר ההוא, למיטה, לא לזמן העבודה. בשש הוא היה עוזב את המשרד, ואם מזג האוויר היה נעים היה מוותר על האוטובוס וחוזר ברגל דרך רחובות העיר השוקעים אל הלילה. כשהגיע הביתה היה מכין ארוחת ערב, או לחילופין מזמין משלוח מהמסעדה התאילנדית הנחמדה שהוא אוהב. לאחר מכן רואה קצת טלוויזיה, ואז… שוב למיטה. היא שוב הגיעה, היא אף פעם לא איכזבה.

כך היה במשך שבועות, חודשים, אולי אפילו שנה, הוא לא באמת ספר ולא באמת זכר. ערב אחד בעודם נחים לרגע מן ההתעלסות האינסופית, הוא שאל אותה האם הוא רשאי לצאת לדייט עם בחורה אחרת, סתם מתוך רצון להבין את מהות הקשר שלהם.
"כמובן שאתה יכול," היא ליטפה בעדינות את ביטנו העולה ויורדת, "רק אל תביא אותה לכאן איתנו, אני לא חובבת שלישיות." היא חתמה, והשחילה את רגלה מתחת לרגלו. הוא חש איך ההפסקה נגמרת והעניינים מתחממים שוב מחדש, כבר היה מוכן להתמסר שוב אבל בראשו הניצה עוד שאלה.
"ומה איתך? את תצאי עם מישהו אחר?"
"לא," היא אמרה בפשטות, רוכנת מעליו, "יש לי אותך ולי זה מספיק." והיא צללה אליו, והוא שקע לתוך התחושה המשכרת של גופה.
בבוקר הוא הבין, זה לא מספיק.
האמת שהוא ידע את זה מזמן, רק עכשיו זה התחיל לבעור בו. כבר תקופה שהוא מתבונן בנשים החולפות לידו, מעבירות חיוך, חלק פותחות בשיחה, חלק רק מחייכות בערגה. בעבודה, עם חברים, בבילויים, באוטובוס או סתם בהצטלבות דרכים. הוא תמיד חיפש בהן, בכולן בלי יוצא מן הכלל, אותה. חיפש את השובבות בעיניים, את התנועה הייחודית שלה כשהיא מזיזה את השיער, את החיוך שמחביא סוד כמוס. לאחרונה זה החמיר, הוא היה בטוח שראה אותה בכל מיני מקומות. מחלון האוטובוס, הולכת עם הכלב בפארק, צועדת בין ההמון בכניסה למשרד, חולפת לרגע ברחוב. זו כמובן אף פעם לא הייתה היא. הוא תמיד סובב את מבטו כשקלט משהו בזווית העין, רק כדי לגלות שזה פרי הדמיון. גם כאשר הדמות חלפה במהירות משדה הראייה שלו, הוא ידע שזה לא היא. הרי היא גרה בכלל בצד השני העיר, או במושב, הוא לא זכר בדיוק מה היא סיפרה. הוא לא היה מצליח להתאפק וחושב עליה, גם בעבודה, מדמיין איך היה נראה המשרד אם היא הייתה המזכירה או המנהלת. לא מחשבות זימה, רק עליהם מחזיקים ידיים, היא משעינה את ראשה על כתפו, מדברים בלחש. לילה אחר לילה הוא היה מתחבט בשאלה האם לשתף אותה ברגשותיו, לפחות לנסות. אבל הוא תמיד היה מוותר ונותן לה לקחת את גופו למחוזות רחוקים, שוכח מהרגשות. יתר על כן, הוא ידע ששיתוף ברגשות האלה הוא נגד החוקים.
זה צרב לו בלב, תחושה שאף פעם לא הרגיש. אחרי כמה שבועות הוא ידע – הוא התמכר אליה, הוא התאהב בה.

לבסוף לא היה יכול לשאת זאת עוד, וערב יום חמישי אחד, כמה רגעים לאחר שניתרה בקלילות למיטתו, ורגע לפני שהיא שאבה את הכרתו, הוא החל לדבר.
"חשבתי עליך היום בעבודה." הוא ציין, מפסיק לנוע.
"זה בטח היה…קשה?" היא הגניבה לו את החיוך שובב הרגיל, ממשיכה להתחכך בו.
"לא… לא מחשבה כזאת, "הוא ניסה בכח למחוק את החיוך מהפרצוף בעודו מגמגם אליה, "זה פשוט הסופשבוע… ומחר אין לי עבודה, אז אפשר… כאילו להישאר עד מאוחר… כלומר את יכולה להישאר לישון פה, ואז אולי… אולי בבוקר נאכל ביחד ואחר כך-"
"ששש…" היא קטעה אותו, מניחה את האצבע שלה על שפתיו, "אתה יודע טוב מאוד מה החוקים פה."
היא צדקה, הוא באמת ידע שעבר על החוקים שלהם. מאז שהכל התחיל תמיד היו להם חוקים. טוב, אולי בעצם רק חוק אחד. במיטה הזו הם החליטו שהכל מותר, כל עוד בהסכמת שני הצדדים. רק דבר אחד אסור. אסור לדבר על אהבה.
"אבל, את יודעת זה ממש לא עניין…" הוא בכל זאת בחן את הגבול, בעוד היא ממשיכה לנוע במרץ מעל גופו.
"יש לי פה הכל בשבילך, קצת בגדים ומברשת שי-"
"לא לא לא…" היא שוב קטעה אותו בלחישה מרתיעה, מניחה בעדינות אצבע על שפתיו בהשתקה. "אתה מציע דברים שמזכירים לי… אתה יודע מה. אתה זוכר ששנינו הסכמנו שלא מזכירים את זה פה? לכל דבר יש גבול."
היא הביטה בו לרגע במבט חודר, הוא ניסה להשיב לה גם אחד כזה, אך הבעתו התרככה אט אט כשגלשה עם גחונה במעלה בטנו וחזהו, והוא שוב נכנע לגופה החמים.
הוא התעורר למחרת, ובבת אחת התמלא כעס, הוא העיף את השמיכה מעליו וקם לצחצח שיניים. הכעס היה בעיקר על עצמו, שחתם על ההסכם הזה שכבל אותו כעת. הוא שאל את עצמו מי היה מאמין אז שהוא יפתח רגשות מדבר כזה. הוא באמת לא הלך לעבודה בימי שישי, וניסה להעביר את הזמן בעיסוקים אחרים מלבד מחשבה על הלילה הקרוב. זה שיגע אותו, הוא לא הצליח, היא כל הזמן הייתה שם בנבכי המחשבה, בקצה התודעה. בכל מקום שהלך, היא הייתה יחד איתו בראשו, זה היה טירוף בלתי נשלט. מעולם, בכל התקופה שהם נפגשו, היא לא הייתה כזו נוכחת בחייו. ושוב היכתה בו ההבנה, הערב הוא חייב לקחת את זה צעד קדימה, הערב היא חייבת להסכים.

הוא חיכה לה במיטה כרגיל, מחכה שתגיע. כמו תמיד, היא הגיעה ברגע שבו כבר היה על סף השינה, פרצה לחדר בסערה וזינקה על מיטתו. אך הוא הזדקף במהירות, מציב את ידיו לפני גופו כמחסום, ופתח בדיבור בטון סמכותי.
"תראי, אני יודע שזה קצת נוגד את מה שהסכמנו, אבל רציתי שנבלה יותר זמן ביחד, עושים משהו… קצת שונה." הוא קלט את מבטה חייכני הופך פתאום קודר ולוחמני ומיהר להוסיף: "את לא חייבת לישון פה אם לא בא לך… פשוט מחר שבת, אז אפשר לצאת אחר הצהריים לטייל בפארק יחד, ולקראת הערב נלך ביחד לאיזה קפה או מסעדה, מה שתרצי. ואחר כך יש לי במקרה כרטיסים להופעה של-"
"לא!" היא צעקה בזעם. "לא קפה! לא מסעדה! לא שום הופעה! אף מקום שבו אתה אפילו תעז לחלום שיכול להיות פה משהו מעבר. יש לנו כלל אחד, שאסור להפר, וזה לא כזה מסובך. מה כל כך קשה בלא לדבר על אהבה? כשאני אמרתי לך שזה חלק מהעסקה אתה הסכמת, אפילו אמרת שחשבת להציע את זה בעצמך!"
"כן אבל-"
"בלי אבל! אתה רואה את זה?" היא ניתרה מהמיטה ונעמדה מולו, מראה לו את גופה העירום, המושלם. "זה אמור להספיק, זה אמור להספיק לגברים כמוך שלא מסוגלים להיכנס לקשר רציני, שרוצים לאכול מהעוגה אבל להשאיר אותה שלמה. אבל משום מה אתה פתאום רוצה עוד, רוצה את הפרי האסור, כשמסביבך גן עדן שבו הכל מושלם."
"ולמה זה אסור?!" הוא הטיח בה.
"אתה באמת שואל? אתה יודע בדיוק ששני הדברים הללו לא באים בשבילך בקלות. אני פה בשביל דבר אחד שעושה לך טוב, אבל אני אף פעם לא אוכל להיות הצד השני של המטבע. אני פה עד שתמצא את הדבר האמיתי, עד שכבר לא תצטרך אותי, כי תהיה לך באמת אהבה. אבל עד אז, אסור לדבר על אהבה."
"אבל חייבת להיות דרך…" הוא התחנן אליה.
"לא. ואתה מכולם יודע את זה הכי טוב." היא נשמה עמוק, אספה את בגדיה מהרצפה, מתלבשת בחיפזון. "אני רואה שהלילה אתה לא מוכן להניח לזה, אז אני אלך. אולי אם תבין שאני צודקת, אני אוכל לחזור עוד כמה חודשים." אמרה וסגרה את הדלת מאחוריה.
העייפות היכתה בבת אחת, הוא נשכב על המיטה, מנסה למצוא נחמה בשינה נטולת הפרעות. הוא לא היה צריך להבין שהיא צודקת, את זה הוא כבר הוא ידע. כדי ששני הדברים יבואו ביחד צריך קצת יותר עבודה, מההתחלה הוא ידע את זה, ורק עכשיו זה באמת הציק לו, רק עכשיו הוא הבין מה באמת רצה. התגובה של הייתה מעט מוגזמת לטעמו, הוא לעולם לא תיאר לעצמו שהוויכוח יוביל לעזיבתה, בטח לא לחודשים.
הוא גיחך קלות, מחייך במרירות. לא חודשים ולא נעליים, כבר מחר בלילה היא תהיה פה, עירומה וצמאה כתמיד.
כי בסופו של דבר, גם היא הייתה בשבילו כמו האהבה. גם היא, כמו האהבה, הייתה רק פרי דמיונו שנעתר לדרישת יצריו, מציית רק לחוק נוקשה אחד. כן, כמו האהבה, גם היא הייתה רק חלום.