ארוחת חג

אני עומדת מחוץ לדלת, עוגה ביד אחד ובשנייה אני מחזיקה את הלב שלי שלא יברח מההתרגשות והחרדה. אני יכולה לשמוע את הצחוק מתוך הבית, את השמחה והכל כל כך זר לי שאני לא בטוחה אם כדאי לי בכלל להיכנס.
אני יודעת שאני צריכה להיכנס ולהנות יחד איתם, אבל כל מה שאני יכולה לעשות זה להיזכר בארוחות החג בבית שלי. אני ממשיכה להיזכר בכלים הנשברים, בצעקות והצרחות, אני יכולה להרגיש בתחושות הפחד והכישלון מוצאות את דרכן חזרה אל ליבי ואני לא יכולה לגרום לעצמי לדפוק על הדלת המטופשת כי אני עסוקה מידי בניסיון לשמור על עצמי מלהתרסק למיליון חתיכות.
אני יודעת שהמשפחה שלו היא לא המשפחה שלי, שהם נחמדים ונורמליים, אבל הקטע הוא שאני לא יודעת איך להיות נורמלית, מעולם לא למדתי אפילו איך לזייף נורמליות. מעולם לא הייתי צריכה לעשות שום דבר בסגנון, מעולם לא דמיינתי שיום יגיע ואני עשויה למצוא מישהו שירצה להפוך אותי לחלק מהמשפחה שלו, מישהו שיקבל אותי ללא תנאים, אבל נראה לי שהוא מוכן. הוא מכיר אותי מחוץ למסכה המחייכת שלי, הוא מכיר אותי עם מסקרה מרוחה ועט שכבר לא יודע איך לכתוב, הוא תמיד היה שם בשבילי, אפילו כשנאי לא הייתי, אין מצב שאני דופקת את כל זה עכשיו.
אבל אני מביטה בדלת ובבית היפה להפליא שמולי וכל זה כל-כך זר לי שלרגע אני שוכחת את עצמי ולא יכולה לחשוב על שום סיבה בכלל להיות פה, או כך זה לפחות עד שאני שומעת את הקול שלו מתוך הבית. הוא הסיבה שאני פה, הוא הבנאדם שאני מוכנה לחוות את כל לחץ והחרדה הזו בשבילו, אני לא יכולה פשוט ללכת כשאני יודעת שהוא מחכה לי.
אבל האם הוא באמת מחכה לי? או שאולי הוא הזמין אותי רק מתוך רחמים והוא ממש מקווה שאני אבריז?
ניק, תפסי את עצמך בידיים, אתם מכירים כבר נצח, אין מצב שהוא יזמין אותך רק מתוך רחמים, חוץ מזה את תהיי חייבת לפגוש את המשפחה שלו בשלב מסויים ועדיף שהוא יהיה עכשיו. תמיד תהיתי למה הוא מעולם א הכיר אותי למשפחה שלו, אבל מצד שנאי לגמרי הבנתי אותו, זאת אומרת תראו אותי, אני מתנהגת כמו ילדה מפוחדת שלא יכולה לפגוש אנשים חדשים בלי לברוח להסתתר.
אני נאנחת ודופקת בדלת, יודעת שכל זה יהיה שווה את זה ברגע שאני אראה את החיוך שלו. החיוך הלא סימטרי המקסים שלו והעיניים החמות שמזכירות לי את הים, לפעמים הזיכרון הזה הוא הסיבה היחידה שנאי קמה בבוקר, ואני ממש מקווה שהוא לא יאכזב אותי עכשיו.
אני פשוט צריכה להמשיך להזכיר לעצמי שהוא יודע מי אני, שהוא מכיר את המצב ממנו אני מגיעה, שהוא לא יעזוב אותי פשוט כי אני מחוספסת בקצוות.