אתה והם

הם, הם מדברים על אהבה, מדברים על נשיקות. ואתה, אתה שוכב וחושב, דמעות זולגות מחדש על פנייך ואינספור פרפרים על ידך. כל פרפר אמור לסמן אדם אהוב, אדם שאסור לך לפגוע בו, אך כבר אין לך מספיק שמות לכל הפרפרים.

מדוע העולם כה כואב? מדוע כל כך הרבה אנשים צריכים פרפרים, ואתה שצריך הכי פחות מסתובב איתם על כל זרועותיך?

נשימותיי קצרות וקשות, כל נשימה מאמצת את גופי ונפשי מחשבת להתפרק.

מדוע היו הם חייבים לדבר על אהבה? לערער שוב את נפשך, להזכיר את הכאב..

כל כך הרבה נשיקות מתחלפות מולך ואתה אינך יכול לעצום עיניים, כל לב גדול הנשלח לאדם אחר אל מול עיניך צובט את לבך וגורם לדמעה. אתה אינך רוצה להראות החוצה את הכאב, אז אתה בורח, רק שהאנשים מסביבך לא יראו את הרעד בידייך ואת הדמעות שמנסות לנטוף.

מדוע יש לך פרפרים? עכשיו הכאב לא יכול לעבור.. הכאב נשאר בפנים, מצטבר בלבי. כל דמעה היוצאת מעיני נכנסת לנפשי עם מליחותה, מרירה וצורבת על הפצעים של לבי.

כל כך כואב.. ואני רוצה להוסיף עוד כאב. איפה הזמנים שהדמעות זלגו גם ללא אנשים אחרים? היכן הכאב הבלתי נשכח של אהבה, אהבה שלא תתגשם אך תישאר לעד ברוחך? העולם אינו כשהיה. אינך עוד ילד תמים ומאוהב שמולו עומד קיר, עכשיו הינך נער, נער מקופל ומלא פצעים מהתנגשותו הלא פוסקת בחומות העולם.

והם, דיבוריהם על אהבה.. מדוע הם כה שמחים? איך הם שברו את החומות? עם אהבה. עם גוף חסון, יפה משלך. עם חברים, אלו שאין לך. עם אומץ, הדבר שמעולם לא השגת. עם אושר ושמחה, הדברים שאינך מצליח להרגיש לאורך זמן, הדברים שמכאיבים לך להרגיש. אז מדוע? מדוע לנסות? כדי שתוכל לספר – גם אני מנסה, לא רק אתה.

והפרפר מתחלף בחדש, פרפר גדול ויפייפה, ברצוני לפחד. לפחד מהכאב, להנות מהפחד, למצוא אושר בפצעים בלבי וצריבתם, למצוא יופי בנפשות שבורות, למצוא חברים באנשים שתלויים בך בחייהם, למצוא אומץ בחוסר מחשבתי.

ואולי תברח קצת? תעצום עיניים, תרגיש בדידות אף גדולה יותר, אך לא תראה את אהבותיהם, את נשיקותיהם?

כן.. תתן לעיניים להיעצם, ואם החושך יעטוף את ידיי ואחזיק את סכיני, הו אז אתפוס מנוחה אחרונה בידיעתי שלא ראיתי אהבה במותי, רק כאב..