בין השורות והבתים

הגיע הבוקר. קולות של פסנתר מנגן ושירה ממלאים את הבית הדו-קומתי, במעין דרמטיות מהולה בעצב, עוצמה של רגשות וצלילים. היא חוזרת יחפה מהמטבח, עולה במדרגות עם כוס קפה ביד, וחיוך קל מתגנב מתוך שפתיה, כאילו מנסה שלא לחייך חיוך רחב מדי, כדי לא להסגיר את עצמה בקלות יתרה. שערה חום ושופע, פזור בשלווה על כתפיים דקות אך זקופות. עיניה עיני ים, אבל לא ים כחול סטנדרטי, אלא ים של לגונה בקצה עולם, השמש, האוויר, הנוף המרהיב וההשתקפות של כל אלה במים משוות לו מראה ירקרק במקצת. יש לה שלוש נקודות חן קטנות על לחי שמאל, והוא תמיד אהב להגיד שהן מזכירות לו את משולש ברמודה בקטן, כל מי שמסתכל נשאב מיד פנימה, נבלע ונעלם. הוא שוכב עדיין במיטה, מסתכל עליה נכנסת לחדר ופותח את זרועותיו כקורא לחיבוק חם ממנה, לא מתאפק, מת להריח את הריח המיוחד שלה אחרי שהיא מתעוררת. הריח משחק תפקיד חשוב במארג הרגשות שלו כלפיה. חוש הריח שלו חד במיוחד, והוא מריח בה הרבה יותר מריח אחד, כמו מרקחה עתיקה, ואוהב את כולם במידה שווה. יש את הריח שלה כשהיא יוצאת מהמקלחת. ריח רענן של סבון גוף ושמפו, ובושם רך שאופף פתאום את החדר, מתערבב עם עורה החלק, החם והמעודן, והרטיבות של השיער, מייצרים כולם ביחד ניחוח אלגנטי, מלא אנרגיה וציפייה, אפילו רומנטי במידה. ויש את הריח שלה כשהם עושים סקס, ריח עדין מאוד של זיעה ותשוקה, בלוטות העור מפרישות ניחוחות של פראיות ועונג רב, והגוף מלמעלה ולמטה ממתיק סודות של אהבה. ויש את הריח שלה כשהיא מתעוררת משינה. זה הריח החזק מכולם, המתוק מכולם, המשכר מכולם. הוא אוהב להסניף את כל הגוף שלה ולא לתת לה ללכת. זה ריח עוצמתי ומרוכז של טבעיות, של ראשוניות, עוד לפני שצחצחה שיניים ושטפה פנים, שעלול לגרום לסלידה עבור שאר האנשים, אבל לא כך כלפי מי שמאוהב בה. וכמה שהוא מאוהב בה. היא נענית לחיזורי החיבוק שלו ונכנסת איתו למיטה. היא אוהבת שהוא מחבק אותה. זה תמיד מזכיר לה איזה משפט משיר, "עמוד יציב אני נשען, עלייך קצת בשביל לנוח". היא תמיד אומרת שכשהוא נוגע בה כאילו מסתובבת התקרה. הם מעבירים עוד קצת זמן איכות ביחד במיטה, קוראים סמסים אחד של השני, עונים שטויות, עושים סלפי בכל מני פוזות משוגעות ומתגלגלים מרוב צחוק. ואז פתאום, כאילו מישהו הלם בפטיש גדול, הם מאבדים משהו מההיתוליות ונהיים רציניים. מדברים על לעבור לגור ביחד. על חתונה, על בית, על ילדים. זה מרטיב את עיניה בדמעות של התרגשות כי זה מזכיר לה משפט משיר אחר באותו אלבום: "אני רוצה שניקח מכונית ענקית, עם מקום לתיקים, משפחה אמיתית". כי כל כך הרבה שנים הם חיכו לזה. למצוא אחד את השני. כל כך הרבה אכזבות, אפליקציות ואתרי היכרויות, כל כך הרבה מערכות יחסים שלא צלחו, ודייטים של כישלונות, כל כך הרבה אהבות נכזבות, ועלבונות, וכעסים, וחוסר מזל אחד גדול, שליווה אותם כענן שחור, לאיפה שלא הלכו. ואז זה הגיע. כאילו רגע לפני שהם וויתרו, מישהו, משהו, הדליק להם את האור. שניהם עברו הרבה, אבל בדיוק בגלל הניסיון העשיר, והמריר הזה, הם כבר ידעו בדיוק מה הם מחפשים. פסיפס עדין, מאוזן ומדויק של תכונות אופי אצל בן הזוג, כזה שיביא להתאמה מושלמת, בעולם בו אין דבר כזה מושלם. היא הצטנפה עוד קצת בין זרועותיו, ואז קמה לשים ברקע את האלבום שכל כך אהבו. השיר הראשון התחיל להתנגן, ואז לפתע, בהחלטה של רגע, היא זינקה מהמיטה ונעמדה באמצע החדר. היא חייכה אליו, הפעם מאוזן לאוזן, וקראה לו לבוא. מהופנט, שבוי בקסמה, הוא קם בעקבותיה. היא לקחה את הידיים שלו והתחילה לרקוד איתו, ולקפוץ, ולהסתובב, ולשיר, וכמעט שעה הם היו כך, טובעים בתוך עצמם, הולכים לאיבוד בחלל, כמו הופעה פרטית בסלון, עד שהאלבום ניגן את השיר האחרון. מחיאות הכפיים שלהם הדהדו מהקירות של הבית, החזירו את הזמר להדרן אחרון בהחלט, ואז הם קרסו יחדיו שוב על המיטה, מותשים, צוחקים ומתנשפים, לא יכולים להוריד את הידיים האחת מהשני. הפסנתר עדיין ניגן בבית, אבל במרווחי קצב איטיים יותר, כאילו הקונצרט הולך להסתיים. גם השירה, עדיין נשמעת, אבל מרוחקת, חלשה, מעומעמת, כאילו הזמר כבר התעייף. הוא קם מהכיסא שליד הפסנתר ועיניו מתמלאות בדמעות. תו אחד אחרון לפני שהוא חוזר. אקורד סיום. נהמה אחרונה של שירה. במחברת התווים שעל הפסנתר כתובות גם מילים. "האם את ואני לעד נישאר בין השורות והבתים?", הדף שואל. ואז שתיקה גדולה.