בית בתהום

לפעמים, החיים שלך מתרסקים לרסיסים ברגע אחד.
רגע שאתה מרגיש חסר אונים.
רגע שאתה מבין שנפלת לתהום של אי יציבות.
רגע, שאתה כבר יודע שהוא לא רק רגע. רגע שהוא תקופה.

תקופה שבה אתה מחייך חיוך מליון דולר ביום- ובלילה מתפרק.
קורס לתוך עצמך. מצליח לבנות קצת אופטימיות ליום הבא. קצת חיוך.
תקופה שאתה מחפש את עצמך. תקופה- שבסיומה מגיע שקט.

תקופה שחוזרת בדרך כלל בלי לשים לב. כשאתה מבין שהשקט
היה לא יותר מעוד תחפושת. כשאתה בונה לעצמך עוד חומות ועוד מגדלים;
במקום להחריב ולבנות בית אחד פשוט במרכז.
בית. בית שבו תוכל בשלווה. בית שיהיה פיסת יציבות
בתוך עולם משוגע. שלא יקרוס לתוך עצמו. פשוט בית. 4 קירות ואני.
ואולי עוד כמה אנשים אהובים. חברים, משפחה… אשה.

מקום שאלמד להכיר בו את עצמי. לאהוב את עצמי.
מקום שידע לסלק תחפושות שלי. שיראה את הטוב שבי.
ואולי גם איזה חלון קטן.

אומרים, שכדי לכתוב מהלב צריך קודם לקבל אגרוף לבטן.
לא בא לי לכתוב עוד…