anonimus
רציתי להראות בסיפור את הבדלי הגישות בין אנשים שונים הנמצאים בגילאים שונים ואת כוח התקווה, את הכוח בהיאחזות בשבריר של זיכרון, של תחושה ולנסות ולקיים אותו שוב.
אני מקווה שאהבתם ונהנתם מהקטע. אם בא לכם לעשות לי טוב על הלב אז אתם מוזמנים לכתוב כל מה שתם חושבים על הסיפור בתגובות. גם תגובות שליליות ייתקבלו בברכה

בית קברות

anonimus 09/11/2013 1322 צפיות 20 תגובות
רציתי להראות בסיפור את הבדלי הגישות בין אנשים שונים הנמצאים בגילאים שונים ואת כוח התקווה, את הכוח בהיאחזות בשבריר של זיכרון, של תחושה ולנסות ולקיים אותו שוב.
אני מקווה שאהבתם ונהנתם מהקטע. אם בא לכם לעשות לי טוב על הלב אז אתם מוזמנים לכתוב כל מה שתם חושבים על הסיפור בתגובות. גם תגובות שליליות ייתקבלו בברכה

זה היה יום ראשון בבוקר. השמיים האפורים הזכירו תקרת בטון אטומה, שוממת וחסרת חיים. עברה שנה מאז שאימי נפטרה אז החלטתי לבקר אותה שוב. כבר כמה חודשים שלא הייתי שם והרגשתי טיפה רע אם עצמי. אני לא מבין את הקטע הזה של להזכיר את הנשמה של האדם מידי שנה ובכלל אני לא מבין את האנשים האלה שחושבים שעכשיו היא במקום טוב יותר. אין דבר כזה. עכשיו היא בתוך האדמה תחת חתיכת אבן לבנה. מבחינתי קבר זה מקום סימון, רק לדעת היכן יקירך קבור ותו לא.
לאחר כשעה של נסיעה הגעתי לבית הקברות השעה הייתי כמעט עשר וידעתי שאני צריך לעשות את הביקור הזה מהר. גם ככה לא הייתי צריך לעשות יותר מידי, זה לא שעכשיו אני יתחיל לדבר איתה, להגיד לה כל מה שקרה בחודשים החולפים. זה מנהג אידיוטי. היא לא שומעת והיא בחיים לא תשמע יותר. אם רציתי להגיד לה משהו חשוב הייתי צריך לעשות זאת קודם, לפני שהיא מתה. עכשיו זה מאוחר מידי.
כשנעמדתי מעל קברה ראיתי כמה הוא מלוכלך ולא מושקע ביחס לקברים האחרים. הוצאתי בקבוק מים ומטלית ושטפתי את האבן. לאחר מכן הוצאתי את הפרחים האדומים שקניתי בדרך, הנחתי אותם שם והתחלתי ללכת חזרה למכונית.
בעודי הולך אני קולט בזווית עיני ילד קטן מחבק עץ גדול. גיחכתי. חשבתי לעצמי שהילד מטומטם או משהו, למה לו לחבק עץ סתם באמצע החיים. המשכתי ללכת עד למכונית ונסעתי לעבודה.

זה היה יום ראשון בבוקר. השמיים היו אפורים ובחוץ הרוח נישבה בחוזקה. התעטפתי במעיל שלי ויצאתי לבית הספר, או לפחות זה מה שאבי חשב. כבר שבוע עבר מאז שאימי נפטרה. ידעתי שאני חייב ללכת ולחפש דרך, כל דרך כדי לשמוע אותה שוב, כדי להרגיש אותה פעם אחת אחרונה.
הדרך לבית הקברות הייתה ארוכה. הרוח חדרה לעצמותי והקפיאה אותי מבפנים. היה לי קר והמעיל לא הספיק. רגלי כאבו מההליכה הממושכת וכבר רציתי להרים ידיים ולחזור חזרה הביתה. אך לא ויתרתי כי ידעתי שלא משנה מה היום אני הולך לדבר איתה, לחוש אותה כאילו היא שם איתי, אפילו שהיא קבורה באדמה מתחת לאבן לבנה.
כשהגעתי לבית הקברות חיפשתי את העץ הגדול שמתחתיו הייתה קבורה אימי. לאחר כמה שניות זיהיתי אותו במרחק והתחלתי לרוץ לעברו. רכנתי מעל האבן הלבנה ולחשתי לה, אך היא לא לחשה בחזרה. נגעתי באבן אך היא הייתה קרה, רטובה וחסרת חיים.
דמעות עמדו לפרוץ מעיני, הרגשתי כאילו עברה ההזדמנות האחרונה שלי לשמוע את אימי עוד פעם אחת, להרגיש את פיה מנשק את מצחי בפעם האחרונה. נעמדתי מעל האבן. הרוח נשבה והעלים החלו נופלים על ראשי ואז ידעתי מה עליי לעשות. ניגשתי אל העץ, עצמתי עיני וחיבקתי אותו הכי חזק שאפשר, כפי שהייתי מחבק את אותה כשחזרה מהעבודה. ואז הרגשתי את זה. הרגשתי את שורשי העץ שואבים מאימי את האנרגיה האחרונה שנשארה בגופה, הרגשתי את הרוח מלטפת את ראשי ולוחשת באוזניי.
פתחתי את עיניי ועזבתי את העץ. בדרך חזרה הביתה כבר לא היה לי קר ורגלי לא כאבו. כל מה שיכולתי לחשוב זה על הפעם הבאה שאחבק את העץ שוב ואשמע את אימי.


תגובות (20)

ואווווו פשוט ואוווווו להגיד לך שהצתמררתי זה לא הכול
גרמת לי להכנס עמוק לתוך הסיפור זה כזה עצוב
ועושה משהו על הלב אתה כותב מושלם
ואני לא אומרת סתם תמשיך ככה
שבוע טוב :)
אוהבת שרית

09/11/2013 08:39

מה קורה שרית? התגעגעתי :)
תודה רבה ותמיד כיף לקרוא את התגבובות שלך

09/11/2013 08:41

הכול בסדר ברוך ה׳ :)
וגם אני התגעגעתי
מה שלומך ?
חח

09/11/2013 09:22

הכל טוב :)
מתכונן לעוד שבוע כיף של בית ספר

09/11/2013 09:28

אני ראיתי שאתה עבוד על סיפור חדש רציתי להגיב לך אבל לא היה לי את הזמן קראתי אותו ושבאתי להגיב עכשיו אתה מחקת אותו כנירא ?! למה ?!!! חבל זה היה נישמע מאוד מעניין ויפה ובהצלחה ^_^

09/11/2013 09:30

מחקתי אותו כי הרגשתי שההקדמה לא הייתה טובה מספיק ורציתי לשפר אותה. אני יעלה את ההקדמה בקרוב שוב. אבל תודה בכל מקרה ;)

09/11/2013 09:33

בכיף :)

09/11/2013 09:35

בשתי מילים? מדהים ומצמרר,
אהבתי מאוד.

11/11/2013 10:19

תודה רבה :)

11/11/2013 21:54

אהבתי מאוד. ראוי לבכירת העורכים.

27/11/2013 01:34

תודה רבה על המחמאה

27/11/2013 04:52

לא רע בכלל. צורת הכתיבה מצוינת, והסיפור נוגע ללב. כל מה שצריך לשפר הוא המשלב הלשוני ושגיאות הכתיב. היה נחמד לקרוא.
בכבוד רב, אינטלקטואל חביב.

28/11/2013 03:14

היי, אינני יודעת אם מישהו קרוב אליך נפטר, לי כן אמי נפטרה בגיל 9 ואתה כל כך צודק, בהתחלה עוד דיברתי איתה ניסיתי להרגיש אותה בכל חלק מחיי, אבל כשהתבגרתי הבנתי שאני מדברת לחתיכת -אבן לבנה- (ציטוט שלך) , התקווה נאבדת ככל שמתגברים , צורת הכתיבה יפה, ולא חשוב באיזה משלב לשוני אתה כותב, אם העברת את המסר לקוראיך וגרמת להם לחשוב זה נהדר! העברת את המסר נהדר!

28/11/2013 03:38

קודם כל אני משתתף בצערך.
אף אחד ממשפחתי לא נפטר אבל אני שמח שאהבת
אני ינסה לשפר את השפה (אינטלקטואל) ותודה על הביקורת הבונה

28/11/2013 06:42

אין צורך בצער, אני פשוט מנסה להראות לך שמה שכתבת כל כך נכון על דוגמה חיה (אני חחח), ככל שגדלים אנחנו מאבדים כל כך הרבה, חלק ממה שאנחנו מאבדים זה התמימות והתקווה…

28/11/2013 07:31

באמת יפה!
אני רק חייבת לציין שאני פחות אוהבת את החוסר חיבור (במילים) בין שני הטקסטים, אני אישית הייתי יותר אוהבת את זה אם היה איזה משפט מקשר באמצע או משהו,
אבל באמת כל הכבוד,
ולשם שינוי, מגיע לזה בחירת עורכים.

28/11/2013 09:04

תודה רבה שמח שאת חושבת כך (: ואקח את ההערות למקום חיובי

28/11/2013 09:14

זה מדהים ומצמרר בבת אחת.
ממש אהבתי.
אתה חייב לכתוב עוד סיפורים! חייב!

29/11/2013 01:44

וואו! תודה רבה

29/11/2013 02:13

התחלתי לכתוב סיפור בהמשכים חדש אז אתם מוזמנים להיכנס לפרופיל שלי, לקרוא ולכתוב לי תגובות חיוביות וגם שליליות :)

30/11/2013 09:48
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך