בלב הסכנה

עשן שחור היתמר גבוה לשמיים, ואש נמוכה וחמה ליחכה את אבני הבניין. אצבעה הדקה שהייתה עטויה בכפפת עור בצבע שחור מט, עוד לחצה על הכפתור האפור שהיה ממוקם בצד מכשיר קטן ושחור.
עיניה היוקדות בדרך כלל, עכשיו היו חסרות צבע ומיקוד. היא בהתה בשמיים הכהים, שלכלוך העשן נראה בהם בבירור. פניה הבהירות היו מפויחות.
רוח נשבה והעיפה גיצים לוהטים לעברה, אך זה לא הפריע לה. גופה רעד מעט מקור הלילה ומהמעשה שזה עתה בוצע. בגדי העור השחורים שלבשה לא הראו כל סימן למאבק. הם היו מושלמים בצורתם, כאילו דבר לא פגע בה, אך מתחת לבגדים היא ידעה שנפגעה. הבגד אמנם בלם את המכות לעצמו, אבל היא הרגישה את כל העוצמה.
היא שמעה את סירנות המשטרה מתקרבות אל מקום האירוע, אבל לא היה בה כוח לברוח. את כל כוח רצונה היא השקיעה במעשה שעשתה. בפיצוץ הגדול שהרס את הכנסייה העתיקה.
היא הייתה כל כך עייפה שלא היה לה כוח להישאר עומדת, אבל היא נלחמה בדחף לשכב ולעצום עיניים. היא עמדה זקופה אל מול הניידות שחנו מולה, ואל מול הכבאיות והאמבולנסים. היא הביטה בשמיים באדישות, עיניה אדומות. היא שמעה את דלתות המכוניות נפתחות, ואת האקדחים נשלפים לעברה.
היא נאנחה קלות והישירה את מבטה אל השוטרים. כעת עיניה האפורות הסתנוורו מפנסי הניידות. היא לא ראתה דבר, אבל הניחה שהם צועקים לה. היא לא שמעה דבר.
מים נפלו על פניה וזלגו לכיוון צווארה החשוף. ידיה היו כבדות כל כך, עד שוויתרה על הרעיון להרים אותן ולנגב את פניה. אצבעה הרפתה סוף סוף מהכפתור של המכשיר, והוא נשמט מידה ונעלם בין ההריסות שעליהן עמדה.
"ידיים למעלה, ואל תזוזי!" צעקו שלושה שוטרים בעלי מבטא.
היא נאנחה והרימה את ידיה, למרות המחסור באנרגיה. הם הוציאו אזיקים ותלשו כמה שיערות כאשר אזקו את ידיה אל גבה בכוח. היא נדחפה קדימה לכיוון ניידת המפקד.
היא נתפסה, ולא היה לה אכפת. היא לא נתפסה מעולם, אבל עכשיו כל שרצתה היה לשבת בתא קטן ושקט, לעצום את עיניה ולחשוב שכל מה שקרה הוא בסך הכל חלום רע.