בלון בוכה

"אתה יודע מה זה בלון בוכה?"
"הצליל הזה שיוצרים כשמחוררים בלון ואז מושכים? לא סובל אותו, למה?"
"אני יודעת להפיק אותו בעצמי." אני מחייכת, ממתינה לתגובה.
הוא תוקע בי מבט סקפטי. "איך לכל הרוחות?"
אני מצמידה את שפתיי בכוח, מושכת לאחור ונושפת לאט. צליל גבוה וצורם בוקע מביניהן והכלבה, שעד אותו רגע שכבה לרגליי, מתעוררת בקפיצה ומתחילה ללקק את ידי. "ככה."
"איכס." הוא יורק, אבל צוחק תוך כדי. "זה אדיר. מה עוד יש לך?"
אני חושבת כמה רגעים, תוהה אם יהיה חכם לחשוף את כל סודותיי בפניו כרגע. הוא לחלוטין עלול לברוח, אבל נו, שיהיה. זה מגניב. "צפרדע, צרצרים, משהו בין ציקדה לקרפדה." אני מונה באצבעותיי ומנסה להיזכר אם שכחתי משהו. "אה, כן. אני יודעת לנהום כמו פרה ויש לי את צחוק המכשפה הכי טוב בעולם." גווי מזדקף מעצמו בגאווה. אני לא יודעת אם אלה יכולות שאמורים להתגאות בהן, אבל כל דבר עובד, לא? יש אנשים שטובים בשח-מט, יש אנשים שיודעים לצייר, יש מי שהזיכרון שלו מדהים לגמרי ויש אותי, שיכולה להפיק צלילים וקולות.
אני מחזירה אליו את מבטי, שסטה בעקבות המחשבות. הוא מחזיר לי אחד ספק נדהם ספק נרתע. "זה… וואו. זה אדיר. אני רוצה לראות. לשמוע. תשמיעי לי."
צחוק נמלט מבין שפתיי ואני מרימה יד להסיט קווצת שיער סוררת אל מאחורי אוזני. "זה מביך…"
"נו, כבר עשית את הדבר הזה עם השפתיים – דרך אגב, מה הקטע של הכלבה? היא ממש נבהלה מזה – ונראה לי שזה הכי מוזר." המבט שלו מעודד כמו המילים, אפילו יותר. למען האמת, הוא נראה ממש נלהב לשמוע מה שדיברתי עליו.
זה נחמד. אמא אמרה שאף אחד לא אוהב קולות מוזרים. סבתא אמרה שירשתי את זה ממנה, כי גם היא יודעת לעשות קולות של צרצרים וקרפדות. אני הולכת עם סבתא, קולות מוזרים זה מגניב לגמרי. "נראה לי שזה כואב לה באוזניים. כלבים רגישים לצלילים יותר מבני אדם."
"אההה, הגיוני."
"מה לעשות עכשיו?"
הוא חושב רגע. "את הציקדה צפרדע."
חיוך נפרש על פני, זה האהוב עלי. "אוקי." אני מכינה את עצמי, מנטלית ופיזית, ומשמיעה קול. הראשון לא משהו, אבל אלה שאחריו כבר מגיעים ביתר קלות, עד שבסוף אני יכולה לזמזם את יונתן הקטן ככה.
בשלב הזה הוא כבר מתגלגל מצחוק. "את אדירה!" קורא. "איך זה שרק עכשיו אני מגלה על זה?"
אני מושכת בכתפיי. "זה לא משהו להשוויץ בו, אתה יודע. זה לא שאני איזו פסנתרנית מחוננת או משהו."
"אז מה? את היחידה שאני מכיר שיכולה להשמיע קולות של צפרדע מהפה."
הלחיים שלי מתחממות למשמע דבריו ואני מחליטה לשנות נושא, "מה אתה יודע לעשות? ולא דברים כמו פסנתר או שירה או כתיבה. משהו מוזר, מגניב." אני מביטה בו בציפייה. בטוח יש משהו. חייב להיות. כל אחד מסתיר יכולת מגניבה כי הוא חושב שהיא מוזרה.
אני מחכה, צופה בהבעתו משתנה ממופתעת לחושבת לנבוכה. "אני…" הוא מתחיל לבסוף, נראה לא בטוח בעליל וסומק עדין מופיע על לחייו. "אני יודע לומר את האלפבית בגרעפס."