גשם כבד עומד ליפול

קטע קצר מתוך סיפור אותו אפרסם בקרוב:
קריאה מהנה,

מיכאל עמד בתחנת האוטובוס והאזין לשירה של הרוח.
כשנסע באוטובוס נשקף מבעד לחלונו נוף אפור, רחובות ריקים ואור ירח מרדים במיוחד. העולם נרדם. הוא חשב על איך הבוקר האביבי אליו התעורר באותו יום הפך את עורו בצורה כזו. עכשיו היה חשוך יותר וקר יותר, מעיל העור שלבש לא הגן עליו כראוי והוא חש באוויר הקריר מלטף את גופו.
הברד הוסיף לרדת, מתנפץ על האספלט כמו יהלומים קטנים. לצד אלו עלי שלכת חומים התעופפו בציקלונים קטנים של חוסר וודאות, מתגלגלים בינם לבין עצמם ונוחתים על הקרקע כמו ילדים עייפים אחרי משחק. פיסת נייר לבן שנישאה ברוח פגעה בחזהו.
מאיפה זה הגיע? הוא שאל. הדף היה ספוג במים ושוליו המשוננים העידו שנתלש ממחברת. בראש הדף, בכתב שחור ומרוח, נכתב: 'שיעורי-בית, ספרות'. שאר הדף היה ספוג מים ובלתי קריא. מיכאל קימט את הדף לכדי כדור והשליך אותו אל האוויר, מבלי לכוון אל נקודה מיוחדת. הכדור לא נחת רחוק ממנו והפליג עתה בנהר קטן של מי גשם קפואים כל הדרך אל תעלת הניקוז הקרובה.
הברד התחזק.
מיכאל נזכר בעצמו כשהיה תלמיד בבית-הספר; זה היה כל-כך מזמן עד שעצם ההזכרות עוררה בו צורך להתעטש מתנודת גרגרי האבק במעמקי תודעתו. אבל זו הייתה תקופה טובה, למרות הכול. הוא היה תלמיד טוב, תמיד הכין את שיעורי הבית, תמיד הגיע בזמן לשיעורים, אף פעם לא התחצף. רק בתיכון הוא נהרס, כמו כולם. אבל עד אז הוא היה תלמיד טוב. הוא זכר איך יום אחד, בשיעור ספרות, הם התבקשו לכתוב שיר קצר או סיפור בנושא חופשי. הוא היה אולי בן תשע.
הוא ישב בחדרו, צמוד לשולחן עץ בן שלוש רגלים, שעמד בזווית שהדגישה את נכותו, וכתב, ומחק. וכתב, ומחק. ובסוף אימו נכנסה לחדר וראתה אותו.
"מה אתה עושה?" שאלה.
"שיעורים."
"במה?"
"ספרות."
היא התקרבה אליו ולקחה את הדף. הוא לא התווכח. היא בחנה את הכתוב דקה ארוכה ואז קראה בקול, כמעט בהתנשאות, הוא לא ידע אם היא מודעת לכך אך קיווה שזה יפסק –

"לב דופק,
שעון מתקתק,
צליל חד שובר את הדממה.

בכי תינוק, לפני אור ראשון
ורק קולו נשמע בחדר.

ואז שקט.
ומנגינה חרישית אחריו,
כצליל אחרון בסופו של יום-
שיר ערש מעורר.

ושוב שכוב,
בעיניים פקוחות.
לב דופק
שעון מתקתק
צליל חד שובר את הדממה."

תודה לאל שזה נפסק. פניו היו סמוקות ומפוחדות. הוא לא ידע אם תביע את דעתה.
"מיכאל," היא הרימה את עיניה מתוך הטקסט. עיניים אפורות, מקושטות בפס שחור, לא מסגירות דבר.
"אני חושבת שכדאי שתתמקד בכדורגל ובכדורסל אם אתה רוצה לפתח איזשהו כישרון," היא עמדה כך שגופה השמן צמוד לפניו, ובכל מילה שהוציאה מפיה דומה היה כי היא גדלה יותר ויותר. הוא הרגיש כמעט בלתי נראה על-ידה.
"מה גם," המשיכה, "שאני חשבת שבנות אוהבות יותר בנים שעוסקים בספורט, אתלטיקה, ולא בכתיבת שירים. אתה מבין למה אני מתכוונת, חמודי?" היא הניחה יד קפואה על כתפו ואז העבירה אותה על פניו.
"אני באמת רוצה שיהיה לך טוב מיכאל, אתה חייב לנתב את האנרגיה הזו למקומות יותר… מוצלחים." הקול שלה היה איטי מאוד והדבר גרם לו לתחושת פחד בלתי מוסברת.
הוא שתק.
היא החזירה לידיו את השיר שכתב ויצאה מהחדר.
הוא לא בכה, הוא לא נפגע, הוא ישב בשקט וקרא שוב ושוב את שכתב ולבסוף הכניס את הדף לתיק.
למחרת היום הוא לא התנדב לקרוא את השיר וכשהמורה ביקשה ממנו להציג את עבודתו הוא הסתתר מאחורי התירוץ הנדוש של "אני מתבייש", זה היה כמה שנים לפני שהפך לאליל הבנות ואיבד את המושג 'בושה' בדרך. אבל הדרך טרם הסתיימה.

גשם היהלומים פסק.
אפו של מיכאל עקצץ והוא שפשף אותו בידו. אורו הרדום של הירח התחזק מעט אבל לא די כדי לנצח את הכחול העמוק שכיסה את העיר. הוא הושיט את ידו לפנים, מחוץ לסככת התחנה, ובדק האם צפויה לו הפתעה כשיצא. השטח נקי, הוא הידק את המעיל השחור לגופו ודידה לאורך הרחוב. האורות הזהובים שנשקפו מבעד לחלונותיהם של גורדי השחקים קישטו את הלילה והעננים כיסו את השמים בצורה שהזכירה למיכאל את תנועת המים כשמטילים לתוכם אבן קטנה.

הסיפור המלא יתפרסם בהמשך בדף שלי (שכולל גם קטעים קצרים ומאמרים שלי) –
https://www.facebook.com/Hgigit

אבל עד אשמח לשמוע את דעתכם!
דניאל,