ג׳ולייט, והחתול הלא-כל-כך דמיוני שלה

שעת לילה מאוחרת. היא מנתרת היישר אל עבר הווילון הסגור. הקולות שוב חזרו. שעת הלילה מטיבה עם הווילון, אולי כי זה הזמן היחיד בו הוא מצליח לכסות את כל הדברים שהבחוץ מאיים להכניס: האורות, הצפירות, החתולים והזריחות. לפעמים אני חושבת שברחוב שלי גרים יותר חתולים ממכוניות חונות, וזה עוד לפני שהוספתי את החתולה שלי למשוואה.

הכל התחיל בשעה 4:30 בבוקר, לפני שבוע בערך. הגוף שלי היה במצב דומם כיאה לשעה המאוחרת/מוקדמת. אבל חתולים, חוץ מהעבודה שהם מעבירים 96% מהיממה בשינה, נותר גם חלק קטן (4 אחוזים ליתר דיוק), בו הם ערים. לרוב, הם מנצלים את זה כדי לאכול, לעשות צרכים, ולהאכיל את הסקרנות הבלתי פוסקת שלהם. טוב, פתגמים חייבים להגיע מאיפהשהו.

ואכן, באותו לילה, החתולה שלי לא הפסיקה לרחרח בקול רם. זה היה כה חזק שזה עצר את מחזור השינה שלי שחלש מתמיד מאז ומתמיד. אז התעוררתי, הסרתי את כיסוי העיניים ממני בכפייה – כמעט כמו להילחם בכדור שינה מינוס הנזקים בכבד (לתופעות לוואי נוספות אולי נשוב בהמשך), רק כדי למצוא את החתולה שלי עומדת על שתי רגליה האחוריות. הן בכלל נראות כמו רגליים של ארנב. זה הגיוני בסך הכל, כי אין דבר שהיא לא שוקלת בחיוב לקפוץ עליו. רגליה הקדמיות מונחות על החלון, או יותר נכון, נשענות על הווילון המסתיר את החלון בנאמנות.

מבלי לחשוב יותר מידי, חטפתי את הפלאפון מהשידה שלי, כדי להרגיש בטוחה יותר. סכין למשל היה בחירה טובה יותר, אבל כבר מזמן שאני לא שומרת סכינים מתחת למזרון. בחזרה לסיוט האמיתי שלי; הבחנתי בצל מסתורי המהלך מאחורי הווילון. לצל זנב של חתול, צורה כללית של חתול, והליכה של חתול, אז הוא בוודאי…*רגע הזזת הווילון הוא לא פחות מפחיד מלמצוא את ג׳ק ניקולסון עם גרזן בצדו השני* – חתול שחור.

ובזמן שהווילון מוסט בחלקו, העיניים שלו נצצו בכתום של צמרת הלהבה כשהוא הביט אל תוך עיניי, שכבר לא התחבאו מאחורי כיסוי העיניים. הוא דרוך, תוהה לעצמו מה הצעד הבא שאעשה, בזמן שאני תוהה לעצמי איך לעזאזל הוא הצליח לחדור מבין התריסים, הרי אף אחד לא נכנס לשם בעבר. אך כל מה שהחתולה שלי הצליחה לשאול את עצמה היה ״מי-וואו, מי זה הרומיאו הזה?״

אני לא אשקר, בהחלט מדובר בחתול אתלט, חטוב כמעט כמו תואמס אומאלי, וזה עוד לפני ששמענו אותו שר.

כשסוף סוף השתחררתי מן הקיפאון של המזגן והשוק, בסדר הזה, זחלתי מחוץ למיטה, כדי לוודא שהרו-מיאו הזה לא מתכוון לחטוף את החתולייט שלי למסע בממלכת החתולים (מקום שלגמרי קיים במציאות). אך תזוזה קטנה שלי הספיקה כדי לגרום לו לברוח, ולשבור בחוצפתו את אחד התריסים שלי, למזכרת.

שקט וריק עכשיו.

באותו הלילה, כבר לא הצלחנו להירדם. אני נשארתי לצפות בזריחה בזמן שהחתולה שלי המשיכה לצפות בחור הקטן בחלון, בתקווה שרומיאו שלה עוד ישוב.

ארבעים ושמונה שעות חלפו, והשינה החלשה שלי התחלשה אף יותר. כיסוי העיניים נעשה צפוף, עד כדי כך שלא נותר לעיניים מקום לזוז או לחלום. האם ייתכן שהראש שלי התנפח מרוב מחשבות? כדי לפנות מקום למחשבות נוספות? ארבעים ושמונה שעות שמתוכן העברתי רק 10 בשינה. כדי לרמות את עצמי, החלטתי לשים את הפלאפון שלי על מצב שינה, בתקווה שפסיכולוגית אצליח גם לשכנע את הגוף שלי להיכנס למצב דומה.

על החתולה שלי זה לא בדיוק עבד, היא המשיכה לבקר את החלון בכל לילה, לעמוד על קצות האצבעות של רגליה הארנביות וליילל לבואו. בימים הראשונים עוד האמנתי שהוא יחזור, יעקוב אחר חוש הריח המחודד שקיבל בהצטיינות בקורסי הרחוב, ויטפס את דרכו בחזרה לחתולה שלי. אבל הוא בחר שלא.

״הם תמיד עושים את זה״, אמרתי לה, ״מגיחים לחייך כמו סערה עדינה ואז קופצים בנג׳י היישר אל תוך הלב החושש שלך. רק שבסוף, החבל מושך אותם בחזרה למעלה – משאיר אותך בקרקעית המיטה, מבלי שום דבר להיאחז בו״.

שעת לילה מאוחרת. היא מנתרת היישר אל עבר הווילון הסגור. הקולות שוב חזרו. החתולה שלי לא טרחה אפילו להביט בי, אלא רצה אל עבר הווילון, שכעת נועד גם להסתיר את התקוות שהעולם שבחוץ מוכר בחבילות של 12. היא בוהה בי בציפייה, ממתינה שאסיט את הווילון, כמהה שאחשוף את פניו של רומיאו שוב, את העיניים הכתומות שנוצצות כמו אבני הענבר. והנה אני, מסיטה את הווילון במהירות שלא תבייש שיגור לחלל, רק כדי למצוא את החור שהוא הותיר מאחוריו.