דובון.

06/07/2014 887 צפיות 5 תגובות

דובון.
הוא ישב לו על השרפרף בקצה החדר, אור השמש האפלולי האיר את עיניו,
עין אחת כבר נפלה והתפרקה לה ממזמן והשנייה על סף הנפילה.
אפו נלעס וננשך על ידי הכלב שכבר ממזמן לא כאן, סימני השיניים בולטים יותר בחשיכה.
פרוותו מאובקת והמילוי כבר בחוץ היה מספר פעמים, תפרים לאורך הבטן, לאורך הוורידים.

מלוכלך בבוץ כי נגרר כבר כמה פעמים אל החצר, ביום שבו השמש קורנת והצחוק הינו מסתדר.
קצת מעוך מרוב חיבוקים, ורטוב מדמעות שירדו לו על הפנים.
הוא נשאר לבד על השרפרף, בוהה באוויר שריחו היה פעם צח.
החיוך נותר אחרי הכל, מבוים כמו פעם כאשר ילדה קטנה בחנות צעקה "אמא זה הדובון גם!".

הילדה נעלמה כבר ממזמן, השאירה אחריה עצב וזעם.
והדובון – דמעותיו כמו ים.
מתגעגע אליה כל יום וחיוכו לא תם, עד שהמפלצת תעלם משם.


תגובות (5)

יואו איך התחברתי לסיפור הזה.
אני עוד רגע בוכה.
איזה כתיבה, איזה תיאורים, פשוט יפיפה.
אהבתי מאוד, מדרגת חמש ♥

06/07/2014 19:40
tayadam1903 .T.

כל כך…. וואו… אוף אין לי מילים

07/07/2014 01:18

כתיבה מרגשת ביותר.

07/07/2014 02:28

    תודה לכולם, השקעתי בזה הרבה!

    17/07/2014 19:40

וואו !!

17/07/2014 19:44
1 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך