דלת פתוחה

"יש שם מישהו?" שאל דוד. רוח קרירה נשבה על פניו כששוב נשמע קול הטריקה, הוא צעד לכיוון הכניסה וסרק את דרכו לאור הפנס. נפש חיה לא הייתה בסביבת הבית, אבל דלת הבית הייתה פתוחה וניטלטלה שוב ושוב ברוח הלילה.
העבודה החלה להיות מיגעת. במקומות השמירה הקודמים אמנם שלמו פחות, אבל השמירה על הבתים בלילות הייתה עבודה רגועה ולרוב גם קצת משעממת. הוא סגר את הדלת ונעל אותה בסיבוב כפול של המפתח. 'הפעם היא לא תיפתח' הוא הבטיח לעצמו ושב לצריפו.
היה זה כאילו אתמול כשהגיע הטלפון הראשון ממישל. העבודה עצמה לא נראתה מציאה, לשוטט בלילות בכל החורבות העתיקות האלה ולשמור עליהם עד שיקנו אותם לא יהיה דבר כיף, אבל כשלאדם אין ברירה ויש חשבונות לשלם, עושים מה שאפשר.
הלילות האחרונים היו מעניינים. מאוד מעניינים. המיקום של הבית היה קצת רחוק משאר האחוזות שבסביבה, האזור לכשעצמו היה כמעט בלתי מיושב ובבעלותם של אנשי עסקים עשירים שבקרו בו בעיקר בימות הקיץ. הבית עצמו שהתנשא לגובה כמה קומות ,השרה אווירת נכאים על סביבתו. קירות האבן היו מקולפים ומלאים בשאריות צמחים מתים, המדשאות והערוגות שהקיפו את הבית היו אפרוריות ומאובקות. גדר עץ רקובה הקיפה את כל האזור, וכדי להשלים את התמונה, ערימת קרשים ולוחות עץ סימנה את המקום בו עמד פעם צריף הגנן.
אחרי שלוש לילות של שמירה, הגיע דוד להבנה ששום דבר מעניין לא יקרה, עד שיבוא מי שיבוא ויקנה את הבית. השקט שמסביב והחושך הסובב כאילו בלע את המקום כולו אל תוך הלילה. לראשונה בלילה הרביעי קרה משהו. הדלת הייתה פתוחה, סתם כך באמצע הלילה. 'כנראה שכחו לנעול' חשב דוד. היה מפתיע לגלות ששכחו לנעול גם בלילה שאחריו, וכשדוד העיר על כך למישל, הלה היה מופתע ומבוהל אף יותר ממנו, "כנראה הבעלים הקודמים שמר לעצמו מפתח רזרבי" אמר מישל "אני אברר את זה אצלו".
"אאהה…" דוד פקח את עיניו. אסור היה לו להירדם בתפקיד, זהו חוסר זהירות, בכל רגע מישהו יכול היה לבוא ומי יודע מה לעשו… עוד פעם נשמעה צעקה. 'לפחות אני יודע מה העיר אותי' חשב דוד לעצמו. הוא קם בכבדות מהכיסא הישן, הרים את הפנס ויצא מהביתן. נחשול של אור הוצף מהפנס והאיר את כל חלקו הקדמי של הבית. הצעקה נשמעה שוב, חדה יותר. וככל שהיה זה מוזר היא נשמעה לא מחוצה לבית, אלא… מתוכו. דוד מיהר לכיוון הכניסה הראשית ומישש בכיסו אחר המפתחות, עוד קודם שידו מצאה אותם, הוא ידע שהם מיותרים. הדלת הייתה פתוחה. דוד פסע בזהירות אל מתחת המשקוף, אחרי הדלת, דרך השטיח ולתוך הבית. צליל דק שעלה מכיסו כמעט הפיל את דוד על רגליו, הוא נרגע כשהוא הוציא מכיסו את הסלולר, הודעה בכתב הופיעה על המסך "אין קליטה".
הרצפה חרקה תחת רגליו, אריחי העץ העתיקים נאנקו לכובד משקלו. הצעקה נשמעה שוב, מעליו, מאחוריו, מתחתיו ובתוכו. דוד לא יכול היה לסבול אותה 'אני יוצא מפה, נגמר לי מהמקום הזה, עכשיו אני מתקשר למישל.' חשב דוד לעצמו והסתובב בריצה. 'אני יכול להתמודד עם הרבה דברים אבל לא עם זה…'. במטר האחרון שלפני הפתח הבין דוד שמשהו לא בסדר 'ידעתי' הוא קילל חרש. הדלת הייתה סגורה. 'המפתח' נזכר דוד וגשש בחושך אחר חור המנעול. כמה שנית לקחו לו להבין שהוא לא הולך למצוא חור למפתח. החלונות לא יעזרו לו, את זה דוד כבר ידע, הסורגים שהוא בדק עוד בלילה הראשון שבו הוא שמר על הבית יעמדו בפני כל גנב, וכל שכן בפניו. דוד הזדקף ופנה לכיוון הפרוזדור 'תמיד יש את הכניסה האחורית'. "אאאאהההההה…." הצעקה הקפיצה את דוד. הייתה זאת צעקה של כאב, צעקה שהכילה יותר סבל ופחות אימה.
הוא התקדם לאיטו במסדרון, קורי עכביש היו מתוחים מקיר לקיר וחסמו את דרכו. הוא פילס מעבר דרך שורות של רהיטים ישנים מכוסים בסדינים עבים ומאובקים. ריח עובש וריקבון עלה באפו. קולות גרירת ודחיפת הרהיטים העלו הד בקירות הבית החשופים. דוד עבר את שורות הרהיטים, הוא ניצב כעת בתחילתו של מסדרון צר שהסתעף למספר חדרים. בתקווה שזאת הדרך החוצה דוד המשיך לצעוד קדימה. "אאאאאאהההההההה…." הצעקה הפילה את ליבו של דוד, הוא הרגיש בדופק המהיר וחש בזיעה הקרה שניגרה מתחתית גבו. הוא עצר מהילוכו והביט בחדר השמאלי השני מראש השורה, הקול בא משם.
'תברח' נשמעה הפקודה בראשו 'תברח כל עוד אתה יכול…'. אבל רגליו הקפואות בגדו בו, ובמקום להתרחק, צעד אחר צעד, כמו מגנט, הוא התקדם קדימה. הוא הרגיש משהו רטוב וחלק על רצפת המסדרון, 'מים?' שאל דוד את עצמו. ריח הריקבון התחזק.
"אאאאאאאאאאאאההההההההה…" דוד לא יכול היה להמשיך, הוא גם לא יכול היה לסגת, ברכיו פקו, לבו הלם, ואור הפנס רעד עם כף ידו. לאט לאט, צעד קטן, עוד צעד, הוא הגיע לדלת הפתוחה ובזהירות הוא הפנה את הפנס לתוך החדר. הוא נרתע כשהמחזה נגלה לעיניו. על רצפת מרכז החדר, בפישוק איברים, שכב… "מישל?!".