רועי כהן
הסיפור הראשון שכתבתי בחיים שלי.

האחר

רועי כהן 27/07/2013 664 צפיות 4 תגובות
הסיפור הראשון שכתבתי בחיים שלי.

הוא הלך, לא יודע לאיזה מרחק ולכמה זמן. זה כבר לא משנה לו, הוא פשוט הולך, הולך הולך והולך. הוא לא ידע את הסיבה, וזה גם לא שינה לו. הוא אפילו לא ידע למה לא כואב לו או למה הוא לא עייף, אבל זה לא היה משנה יותר. אז הוא פשוט הלך.

מתישהו, הוא עצר. הוא לא הרגיש צורך לעצור. הוא לא התעייף פתאום, לא נתפס לו איזה שריר או משהו. הוא פשוט עצר, כי… זה מה שהיה צריך לקרות. פשוט ככה. הוא אפילו לא התיישב, או קרס בעייפות כמו איזה שק תפוחי-אדמה. הוא אפילו לא ידע למה, או לכמה זמן. הוא אפילו לא חיכה לזה במיוחד, זה פשוט קרה. הוא פשוט עמד שם, נטול תכלית, כמו בול עץ כרות. ואז פתאום… הוא ראה אותו.

זה היה הוא, האחר. כל-כך דומה לו (הוא אפילו לא זכר [או אפילו ידע?] איך הוא עצמו נראה, אבל הוא פשוט ידע שהם דומים), רק ב… אדום. הוא אפילו לא היה בטוח מה זה אדום, אבל זה מה שהיה ייחודי לאחר, ובזה הוא היה בטוח. והוא ידע שהוא לא שם לב אליו, איכשהו. וזה טוב, כי הוא היה צריך להרוג אותו.

אז הוא המשיך לעמוד שם, מאחוריי איזה עץ, מי יודע כמה זמן (בטח לא הוא). מתישהו, האחר עצר, ונשכב על הגב. במשך כל היום הוא הסתכל לכל מקום, ולא קרה כלום, אז הוא פשוט… עצר? ואז הוא עשה מה שהוא ידע לעשות. הוא הלך לכיוון האחר, לאט לאט (בלי להבין למה), הרים אבן מאוד גדולה (גם בלי סיבה שהייתה ברורה לו), ודפק אותו בראש של האחר, בלי הפסקה. עד שיצא המיץ האדום מהראש של האחר, יחד עם כל החומר האפור. ואז, פתאום, הוא הבין הכל.

פתאום, הכל צץ לו בראש. למה הוא הולך, למה הוא לא מרגיש כלום. למה הוא לא חושב יותר, ולמה זה לא מפריע לו. למה הוא לא רואה יותר אנשים, למרות שהעולם מלא בהם. למה לא כואב לו יותר, או למה הוא לא רעב, או למה הוא לא רוצה לנוח. למה כל העולם היה פתאום… שונה. למה הוא היה צריך להרוג את האחר. ופתאום, הוא הפך לאדום. פתאום, הוא הפך לאחר.

ועכשיו הוא ידע הכל. ועכשיו הוא ידע שהוא צריך לברוח, כי אין מנוס יותר. מעכשיו, כולם ינסו להרוג אותו, ואין לו שום דבר לעשות נגד זה, רק לברוח. אסור לו להרוג, ורק הוא ידע למה. הוא לא יכל ללכת למקום שבו לא ינסו להרוג אותו, ורק הוא ידע למה. הוא לא ישרוד לנצח, אפילו לא יותר מכמה ימים במקרה הטוב, וגם את זה, רק הוא ידע למה. כל מה שנשאר לו לעשות, זה לברוח. לדעת, ולברוח. והדבר שבאמת הרס אותו, זה שעכשיו, שהוא ידע הכל, ובעיקר את זה שלא נשאר לו עד הרבה זמן עד שהוא ימות, הוא לא ידע אם עדיף להית מה שהוא היה קודם, או להיות האחר. אבל הוא רק ידע דבר אחד; לא נשאר לו עוד הרבה זמן, הוא צריך לברוח.


תגובות (4)

זה ממש נחמד, מוזר שיש פה אנשים בגילך…

27/07/2013 13:42

קצת אחרי שפירסמתי את הסיפור הבנתי שרוב האוכלוסיה פה מורכבות בעיקר מבנות מתבגרות, ואולי זה לא כל-כך מתאים שאכתוב פה… אבל תודה על הקרדיט.

27/07/2013 13:49

מקסים, אהבתי לגמרי, גרמת לתודעה שלי להתחלף לחלוטין. התיאורים שלך די טובים, ממכרים, הייתי אומרת.
אתה לא היחיד פה, אני גם, צעירה ממך בשנה אמנם… אבל גם, בסביבות גילך.
בהצלחה לך!

27/07/2013 14:23

כן… טוב נו פעם זה היה אחרת, אבל עכשיו ילדות בנות 12 שוולטות פה באתר…
אני מציעה לך לפתוח בלוג, זה לכל הגילים וגם מאוד טוב לעשקים קטנים, סיפורים, מחשבות
והכל.

27/07/2013 16:50
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך