מרוגז קלות
לקראת הסוף דעתי הוסחה נורא. אני כנראה אערוך את הסיפור הזה המון בהמשך, כי הוא לא ממש מושלם.

הדואליות

מרוגז קלות 01/11/2017 781 צפיות 7 תגובות
לקראת הסוף דעתי הוסחה נורא. אני כנראה אערוך את הסיפור הזה המון בהמשך, כי הוא לא ממש מושלם.

הוא היה מגניב.
לא הייתה דרך אחרת להגדיר את זה. הוא היה פשוט מגניב. כל דבר שעשה, כל תנועה, כל צעד גמיש של רגליו הארוכות פשוט נטף מגניבות. תחושה טהורה ומזוקקת של אלגנטיות וכריזמה, משהו מודרני, כמו ההתגלמות של עיר גדולה שנדחסה לתוך ישות אחת, מגניבה עד אין קץ.
אך ההילה שלו בכל זאת הייתה שונה. רוב האנשים הכריזמטיים הם מושכים, נכון, אבל תמיד שומרים על מרחק. לגעת בהם, מעצם היותם אידיאליים, זה בלתי אפשרי. הם נמצאים רחוק כל כך, כמעט בעולם משלהם, ולכן רובם קמים בבוקר יום אחד ומגלים שכולם מחבבים אותם, אבל אף אחד לא אוהב אותם. מחיר התהילה. הוא, לעומת זאת, היה אהוב או שנוא על כולם, דווקא מפני שהיה כל כך אנושי – הכריזמה שלו נבעה מכך שהוא לא הסתיר שום דבר מאף אחד, והניח את פגמיו על השולחן בגאווה, מאתגר את כל העולם לבוא ולהסתכל. כך קרה שלכל אדם הייתה חייבת להיות עמדה לגביו – בין אם אהבה חסרת מעצורים או תיעוב מוחלט.
הוא לא היה היפה ביותר, אך תמיד היה המושך ביותר. הוא היה לובש בגדים פשוטים, אך ידע איך ללבוש אותם. הוא לא היה מטורף, עם הגיונו הפשוט וחישוביו שתמיד היה חושף לעיני כל, אך גם לא לחלוטין שפוי, בדרך שבה רקד את דרכו ברחוב, מתחמק מעמודים, אנשים ואופנועים חולפים ברגע האחרון, בתנועה ארוכה וגמישה של בלרינה, ומבטו החום העז, הלא ממצמץ, גרם לאנשים לתחושה משונה, גם אם לא בהכרח בלתי נעימה, בעוד שהסתכל עמוק אל תוך נפשם.

הוא היה פתטי.
לא הייתה דרך אחרת להגדיר את זה. הוא היה פשוט פתטי. כל דבר שעשה, כל תנועה, כל צעד קפיצי משונה של רגליו הארוכות, המגושמות פשוט נטף עליבות. כשאנשים הוגים את הביטוי \"היצור הכי מגעיל במסיבה\", עולה בהם תמונה לא מודעת של פניו, עליהן מרוח החיוך הזחוח, המתנשא, הנרקיסיסטי.
לא היה ברור לחלוטין מה כל כך מגעיל בו – אולי זו הייתה גישתו המשונה, הילדותית, שגרמה לו לקפוץ על שולחנות ולעמוד עליהם ללא סיבה נראית לעין, או לשבת כפוף, רגליו מקופלות תחתיו, ליד השולחן, רק כדי לקבל תשומת לב, גם אם בצורתה השלילית ביותר, מהאחרים. ייתכן גם שהייתה זו עקשנותו נטולת הבסיס על צדקתו בכל דבר ועניין – כשהיה רואה את מבטיהם המזועזעים של האחרים למשמע אמירותיו הדוחות היה מגחך במעין גאווה משונה, משדר מעין שמחה מבחילה, מין התנשאות של אדם שבטוח בנכונות דרכיו יותר מבכל דבר אחר. בין כה וכה, היה בו דבר מה שעורר באנשים תיעוב עז, שעורר מהם רצון להתרחק ממנו בכל מחיר, ומבטו האטום, הלא ממצמץ, גרם לאנשים לתחושה משונה, בלתי נעימה בעליל, כמו להסתכל לתוך עיניו של דג מת.


תגובות (7)

אתה מתאר דברים בצורה מושלמת , ממש עושה בגוף שלי לפעמים תחושה ממש חמימה ולא מוסברת ואישית. כאילו הכתיבה שלך ממש אישית לךעמים, ממש נוגעת, שזה בעצם כל מה שאתה יכול לרצות מכתיבה. נפש. וזה פשוט הופך הכל למשמעותי

02/11/2017 00:08

אני רוצה לקרוא את זה פעם בשבוע באופן קבוע מעכשיו

03/11/2017 00:07

אני מניח שאת הטקסט הזה

03/11/2017 22:44

    למה שתרצה לקרוא את הטקסט הזה כל שבוע?

    03/11/2017 23:08

מרוגז אתה מפגר שלא רוצה לקחת מחמאות

04/11/2017 19:24

מקסים איך השכלת לתאר את אותו אדם בשתי דרכים שונות ואף מנוגדות זו לזו. מראה שלמטבע יש שני צדדים, ומה שאחד רואה – השני יכול לראות בצורה שונה לגמרי.

נהניתי לקרוא :)

05/11/2017 00:31
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך