הודעה סגולה-סיפור קצר (תוכן למבוגרים)

"לעזעאזל, איפה היא יכולה להיות כבר?" שאלתי את עצמי, הוצאתי את הטלפון שלי. ההודעה האחרונה שהיא כתבה הייתה לפני רבע שעה, "אהיה שם בקרוב" היינו אמורים ללכת לקניות, היא תמיד אהבה את זה. למרות שלא היה לי כסף בבוקר הצלחתי לשדוד כמה אנשים במורד הרחוב, עם מסכה כמובן. היא לא ידעה שזה מה שאני עושה למחייתי, די טרגי אם אני חושב על זה. אבא שלה שוטר, אמרתי לה שאני עובד בחנות קפה קרובה למרכז העיר. היא לא גרה קרוב ולכן היא לא הולכת לשם בכלל, אני די גאה על זה שהצלחתי לחשוב על זה במהירות כזאת. אני המשכתי לשבת על הספסל הנוראי הזה, פה פגשתי אותה אחרי הכל. קורנת, אך עדיין קודרת. שיער סגלגל באופן מוזר, היא הבטיחה לי שהיא לא צובעת אותו. זה די מוזר שהסתכלתי לה על השיער קודם, אני בדרך כלל מסתכל על משהו אחר. אני באמת צריך להגיד על מה? אני מניח שאתם כבר מנחשים. לבשתי חליפה שחורה ומכנסיים תואמות, ממש כמו איש עסקים. אבל בלי העניבה, לא ידעתי איך לשים אותן. למרות שהיה כתם קטן של דם שהטריד אותי, הוא היה בקושי נראה בצד החליפה. הממזר הקטן שהחליפה הייתה שייכת לו בטח דימם קצת, לא נורא. היא אף פעם לא שמה לב לפרטים הקטנים, אם היא הייתה לא היינו נפגשים כבר. אבל אני אוהב אותה, וכשאני חוזר לביתי הדל כל יום ומסתכל על עוד מכתב זועם הנעוץ על דלתי אני זורק אותו לפח. המכתב יכול לחכות, אבל השיחה היומית שלי איתה לא. לא הייתי יכול לשלם על חשבון החשמל במלואו, רובו היה החשמל שהולך להטענת הטלפון שלי כדי לדבר איתה. שדידה היא עסק מרוויח אבל למדתי שאסור לעבוד הרבה ימים ברציפות, המשטרה תמצא אותך. היא עדיין לא באה. הטלפון השמיע את הצליל של ההודעה, אני מקווה שיש לה תירוץ טוב.
"איפה אתה?"
אני לא יודע למה היא כזאת מגוכחת, הרי קבענו במקום הזה. תמיד קבענו במקום הזה, נאמס לי אני מתקשר עליה. חיוג… חיוג…
"הלו? דובי?" היא שאלה, יש משהו מוזר בקול שלה
"איפה את? אני מחכה בספסל!" אמרתי במהרה ובטון חסר סבלנות
"…מה?, אמרת שאני יחכה לך באיזור התעשייה הישן, ליד המפעל הזה. אתה בטוח שלא התכוונת לאיזור התעשייה החדש? הוא נראה נטוש" היא באמת הייתה שם, קולה הדהד קלות.
"מה לעזאזל, אני לא אמרתי דבר כזה" תחושת צינה נוראית הצטברה לי בגרון
"אוקיי, אני ילך בחז-" היא לא השלימה את המשפט, קול מוכר של גבר צחקק. היא צרחה.

אני רצתי, מי אמר לה ללכת לשם? לעזאזל, זה לא משנה. איזור התעשייה הישן לא היה רחוק מכאן, אני בא יוני. תחזיקי מעמד. אדם רגיל היה קורא למשטרה אבל זה לא היה נראה רעיון טוב, אנשים חלפו על פניי, מכוניות, שלטים. הייתי מול הדלת של מפעל השימורים הישן לפני שהבנתי, הדלתות לא נפתחו. טרקתי, בעטתי, צרחתי.
"תפתח את הדלת, בן זונה! יולי?! יולי את שומעת?!" נצמדתי לדלת המתכתית הצהובה בכל כוחי, החלודה שרטה את לחיי. שמעתי קולות התנשמות בהולים, וגניחות.
"אני יהרוג אותך, תפתח את הדלת!!!" לא היה בבקשות שימוש, החלון ליד הדלת היה הרוס. חלקים משוננים של פלדה מבצבצים ממסגרת פלסטיק. קפצתי, פעם, פעמיים. וכל הזמן אני שומע את הצרחות של יוני, זה שיגע אותי. ליבי פעם כמו משוגע. צרחתי את השם שלה, צרחתי שאני הולך להציל אותה. קפצתי, הצלחתי להיטפס בחתיכת חלודה שההתחילה ליפול מהכובד שלי. לקחתי תנופה מהקיר ופרצתי פנימה, והיא הייתה שם. ערומה, חולצתה קרועה בכוח. אדם מבוגר ממני עמד מעליה. לא, לא, לא. אני יהרוג את הבן זונה הזה. פרצופו המתועב מוכבע בין הצללים, הרגשתי את הזעם עולה, הדם שלי בער. צרחתי ורצתי אליו, קול של ירייה הצליף באוויר. הוא פגע בי? לא אכפת לי. ירייה שנייה גרמה לאוזניי לצלצל, התנגשתי בו. לקחתי את האקדח שלו בקלות, האיש היה זקן למדי. לא אכפת לי, הכיתי אותו, בפנים, בצלעות, באיבר שלו. והוא היה בשקט, הסוטה המתועב הזה שתק.
"לא, זה עדיין לא נגמר" אמרתי, רואה שאגרופי נהיה ספוג מדם. פרצופו של האיש היה סגול וכחול, הוא השמיע קולות של השתנקות. ירייה בין העיניים סיימה אותו, חתיכות מהמוח שלו והדם שלו כיסו את פניי לגמרי. האנדרנלין אזל. וכאב חד ומייסר תקף אותי בראש ובחזה, הבן זונה פגע בי. הגוף שלי קפא. ויוני הסתכלה עליי, עיניה החומות חודרות לנשמתי. "יוני…" סיננתי
השתעלתי והרגשתי טעם מתכתי בפה, יוני התקרבה אליי באפיסת כוחות. מנסה לשים את בגדיה בחזרה כדי לחסות את עצמה. פרצופה היה חבול, מה שגרם לי לרצות לירות בסוטה עוד פעם. דמעות ירדו מזווית עיני, "הוא פגע בך מתוקה שלי? את בסד-?" כאב אלים הבזיק בגופי כמו ברק. "לא… הגעת בזמן." יוני בכתה ונשענה על החזה שלי, מה שגרם לו לבעור. דמעותיה התערבבו עם דמי, או עם דמו של הסוטה. לא הבדלתי בנקודה זו. "תקראי לעזרה., יוני. אני בסדר" יוני בכתה באלימות ועיניה היו אדומות מצער, "לא… אוזן שמאל שלך חסרה… הוא פגע לך בריאות גם. אל תעזוב אותי, בבקשה" אני ניסיתי, כמה שאני ניסיתי. ואני זוכר את מה שקרה לפני פחות מחצי שעה, מי התקשר אליה? למה היא באה לפה? למה את כל כך תמימה יוני.
גופי החל לרחף למקום אחר, יללותיה של יוני והבכי שלה נשמעו כצלילים מרוחקים.
יוני, אהבת חיי.
אני אוהב אותך.