החוט

אני מרחפת, דואה בין תלתלי עננים ורודים ולבנים, הרוח נעימה ועוזרת לי לשמור על כיוון.
החוט שקשור לרגלי מייצב אותי בין שמיים וארץ. אני רוצה גבוה יותר.
אני מגביהה עוף, עד לזרמים החזקים, הסוחפים, המפתים ומבטיחים אלפי הבטחות וחלומות, האור שם כ"כ מגוון, מושך, ואני רוצה להגיע. אני כמעט שם…
אבל החוט מושך אותי למטה. עוצר, מגביל אותי עכשיו.
אני לא רוצה.
אני בועטת וקורעת ומשחררת את עצמי מהחוט, עולה מעלה מעלה, על העננים המתוקים והרכים כצמר גפן, אל אותן הבטחות וחלומות,
נעים לי עכשיו, אני משוחררת מכל מחויבות, מכל מגבלה, אין איש שפוקד עלי מה או איך לעשות וזה חלומי.
אני נסחפת בזרם הרוח החזק וצורחת בהתלהבות. העננים מתנגשים בי. תפוחים וקשים, הרוח נעשית לאויב, אני מאבדת אחיזה, יציבות, צונחת אבל לא מגיעה לקרקע, נמשכת בניגוד לרצוני לכיוון לא-ידוע אני מפחדת.
אני מתגלגלת כאילו אני חסרת משקל, חסרת שליטה. שליטה, אני רוצה לשלוט בעצמי, בזרמים, במה שסובב סבבי. החוט, איפה החוט שייצב אותי עד כה? למה קרעתי אותו? למה הזקתי לעצמי?
אני מחפשת, מאתרת אותו כמה זרמים מתחתי, מחפש, רוצה להגן עלי, אבל הזרמים, הרוח והעננים מרחיקים אותי, נלחמים עלי, במאמץ אדיר אני מצליחה להושיט יד ולתפוס את החוט, ומחברת אותו לא לרגלי אלא ללבי. הוא שומר עלי, לא מגביל אותי,
החוט מוריד אותי אט אט לקרקע בטוחה. הקצה השני של החוט מחובר לליבות האנשים שאוהבים אותי, שדואגים לי, שמגבילים אותי. איך לא הבנתי? הם שומרים עלי, לא אוסרים עלי, אני מבינה את זה עכשיו. אני יודעת. הם אוהבים אותי. ואני אותם.