הכל לטובה

לא ברור לאן אני הולכת, רגליי נושאות אותי, וודאי למקום חדש, או שמא לישן? הזיכרון ינחה פניי, התקווה הקלושה והאמונה בגופי, בגורל. הו איזו מילה מצחיקה. גורל. ההנחה כי הכל מסודר ומאורגן מראש, בלי דאגות, "הכל לטובה" כולם אומרים. אם חושבים על זה, קל לחשוב בצורה זו, להאמין כי יש מי שינחה אותך, ימשוך בחוטי המשחק ואתה בטוח בכל דרך, הולך ישר, אל האור. הייתה תקופה בה האמנתי כך, עתה לא. למה לי? ומה זה משנה אם דעתי אחרת? הרי הכל לטובה, לא? גם כך עתידי ידוע, חתום, קבוע. לא משנה באיזו דרך אבחר, אגיע לאותה נקודה.

מחשבות רודפות אותי, לא עוזבות, לא מניחות אף לרגע. אני מעפעפת, להתעורר במקצת. עדיין הולכת, תחנת רכבת נראית באופק. אני חולפת על פני השומר אשר בודק ברפרוף את תיקי, אם הייתי רוצחת, הייתי לבטח מצליחה במעשה תאוותי. אני יושבת שם, עוד לא עומדת בתור לכרטיס הנסיעה. מתלבטת לאן לנסוע, למי להקשיב, לראש או לתחושת הבטן. או אם בכלל לנסוע, מה חסר לי כאן? יש לי משפחה, חברים, מקום עבודה, בית חם…מה חסר?
אני צופה בעומדים בתור מקדמי, שלושה אנשים, אחת שמנמנה עם תיק של דולצ'ה גובנה (גאבנה אולי?) ושיער צבוע, השני גבוה וחסון, שפם מדגדג את שפתו העליונה, באמצע שנות הארבעים בחייו לערך, השלישי נמוך וצנום, לבוש חליפה ועם מזוודה ביד, בטח מוכר בחברת פלאפונים! לפתע אדם נדחף אל התור, בעל מבטא מעט שונה. אחר. יוצא דופן. הוא מצביע על כרטיס נסיעה ברכבת ומלמל מילים שאיש סביבו, כולל הפקידה בקבלה, לא מכיר. הלוואי ויכולתי להושיט יד ולעזור.

לא ברור לו לאן הוא הולך, רגליו נושאות אותו, וודאי למקום חדש, או שמא לישן? הזיכרון ינחה פניו, התקווה הקלושה והאמונה בגופו, בגורל. הוא מתרגז שבחר לפנות אל קהל האנשים במטרה לקבל עזרה, "הכל לטובה" הם אומרים, מה טוב בלאבד כיוון? כיצד יוכל למצוא את הדרך חזרה? קל לחשוב בצורה זו, שיש מי שינחה אותך, אך מה עושים כשאף אחד לא מנחה? כשאתה לבדך בעולם גדול כל כך?

אני מנסה לבנות את סיפור חייו, כן, הוא נראה כמו אובד עצות מוחלט. הנער העביר ידו בתלתליו הכהים ופנה בעצבנות אל כיסאות ההמתנה, כעוס ורגוז.
"אני יכולה לעזור?" אני מציעה את עזרתי, מסדרת את זרוע התיק על כתפי, שלא ייפול חלילה.
"לא מדברת," הוא עונה לי. עולה חדש, אני מבינה.
אני מגיבה בחיוך, אין כמו הכנסת אורחים טובה.
הוא מחייך בחזרה וממשיך לבהות בכרטיס, "אולי אומרת לי מה?"
"לאן אתה רוצה לנסוע?" אני מתיישבת על ידו.
הוא מביט בי, בוחן אותי, לא עונה, אני עושה פנטומימה של מכונית.
הוא שומט כתפיים ומראה בעזרת ידיו שהוא לא יודע. כמוני.
אני מנסה לאתר מספרי פלאפונים, קשרי משפחה, אך אין תשובה, האדם לא משתף פעולה.
כמה קשה להיות זר בין כל כך הרבה זרים.
"לאן נוסעת?" שואל אותי, "כמוך, אני לא יודעת, עדיין לא החלטתי,"
"אולי ביחד?"
"אולי,"

לא ברור לי לאן הוא הולך, רגלי נושאות אותי אחריו, וודאי למקום חדש, או שמא ישן? הזיכרון ינחה פניי, התקווה הקלושה והאמונה בו, בגורל. "הכל לטובה" כולם אומרים. זה טוב שפספסתי יום עבודה כדי להתפרע קצת. זה טוב שהוא הלך לאיבוד. אם חושבים על זה, קל לחשוב בצורה זו, להאמין כי יש מי שינחה אותך, ימשוך בחוטי המשחק, לפחות זה מה שאני מתרצת לעצמי. אם לא, אזי למה אני הולכת אחרי נער זר בעל תלתלים כהים ומבטא שאני לא מזהה?