הכתם

תחילה היה רק כתם בקצה המיטה. משהו חסר צורה מוגדרת, איזו כהות נטולת גבולות ברורים. חשבתי שאולי שפכתי בבוקר מעט קפה על הסדין, או שאלו טיפות מהיין ששתיתי אמש. נגעתי בכתם, אפילו רחרחתי אותו, אולם לא עלה בידי לקבוע ממה הוא נוצר. לרגע נדמה היה לי שהוא מחוספס מעט, אולי מיד נזפתי בעצמי, הרי זה לא ייתכן. מכל מקום, הנחתי עליו את הכרית, מתחתי את השמיכה ותחבתי אותה מתחת למזרון בכדי להיות בטוחה שהוא יישאר חבוי מן העין.
בסופו של אותו יום, בשעת לילה מאוחרת, השתוקקתי כבר לצנוח במיטה. הטלתי את המעיל בכניסה לבית, שמטתי את התיק על השולחן, הנחתי את הבגדים בקצה המיטה, לבשתי פיג'מה מהוהה והסרתי את השמיכה. עמדתי להשתטח ולהרפות את אבריי עד תום, אולם לתדהמתי ראיתי שהכתם התפשט. ממקומו ליד הכרית הוא התרחב אל עבר מרכז המיטה, מאמץ צורה דמוית משפך. ולא זו בלבד אלא שהוא גם תפח מעט, אימץ איזו גושיות לא מובנת. תפיחה שמכילה בועות אוויר בעלת גוון חום בהיר ניגרה אל מרכז המיטה. מעין תנועה פנימית ניכרה בה, כמעט נשימה, אולם כשאימצתי את מבטי ובחנתי אותה בקפידה כמעט פרצתי בצחוק – כפי הנראה ראייתי כבר אינה טובה כשהייתה, אצטרך לרכוש משקפיים חדשים. כיצד זה ייתכן שכתם שנוצר אתמול יגדל, יתנפח ויהפוך ליצור חי? הושטתי את ידי ונגעתי בו. נדמה היה לי כי זו מין מסה רטובה, אולם כשנוגעים בה דווקא עולה תחושה של חספוס מיובש.
עמדתי מביטה בכתם, תוהה אם בשעת לילה מאוחרת זו אסיר את הסדין, אשליך אותו לכביסה ואניח סדין חדש, אולם ערפול מוזר אפף אותי, עייפות שמסלקת כל מחשבה הגיונית. משום מה הייתי משוכנעת שגם אם אניח סדין חדש, הכתם יישאר. פתאום צלצל הטלפון. חברה התנצלה שהיא מתקשרת בשעה מאוחרת כל כך, היא לא מוצאת את הארנק שלה ואינה יודעת מה לעשות. הבהלה שעלתה מן הטלפון הולידה מידה של ערנות, הצעתי לבטל מיד את כרטיסי האשראי והחברה הודתה לי על העצה, וכך הסתיימה השיחה במהירות. מותשת הטלתי את עצמי אל צדה הפנימי של המיטה, מעגלת את גופי בכדי לא לגעת בכתם. מעט לפני שנרדמתי שמעתי שריקה מוזרה ואחריה מעין תקתוק, כאילו שעון ישן היה מצוי בלבו של הכתם. חשבתי שמן הראוי היה להחליף מיד את הסדין אולם שקעתי בשינה עמוקה, נטולת חלומות.
בשעת בוקר מוקדמת העירה אותי רוח קרירה שנשבה בחדר. בעוד עיניי עצומות הושטתי את ידי בכדי להתכסות טוב יותר, ולהפתעתי חשתי לחות תמוהה. פקחתי את עיניי וראיתי שהכתם התפשט לאורך המיטה, ואורכו כאורך גופי. כמותי הוא היה מכוסה מעט בשמיכה, בד נעים למגע עטור פסים ונקודות ותחתיו הייתה גושיות שנראתה כרוחשת חיים, כעין קרביים נטולי כיסוי, גידים ושרירים שאינם עטופים בעור; כתם שאף שאינו זז, אפשר לחוש שהוא מכיל נשימה פנימית בלתי נראית. ולא זו בלבד אלא שנדמה היה לי שתקתוקים עולים ממנו, עמומים ובכל זאת מובחנים.
פחד נפל עליי. אימת מוות. לבי הלם וזיעה הצטברה על רקותיי. אצבעותיי ננעצו בשמיכה, ממוללות אותה בכוח עד שהיא כמעט נקרעה. קפאתי ממקומי, שלל שאלות צפו והיכו בי: האם מישהו מתחבא במיטה? חיה? אדם? אולי חומר בלתי ידוע? סם? רעל? שלל אפשרויות עלו, כל אחת מבעיתה מרעותה אולם מתאיידת כשהיא ניצבת אל מול ההיגיון הצרוף. לאחר דקות אחדות הייתה נשימתי סדורה, נזפתי בעצמי על כך שאני מאמינה בסיפורי אימים, צחקקתי קצת והחלטתי לקום מהמיטה מיד, להסיר את הסדין, להשליך אותו לסל הכביסה ולהניח סדין נקי במקומו.
אך כשזזתי ממקומי, הכתם נע אתי.
רגל שמאל נעה, הכתם הזדחל שמאלה. רגל ימין התקפלה, הכתם התערסל אל תוך עצמו, יד נשלחה מעל הראש והכתם פרץ אל עבר משענת הראש, רוחש חיים ועתה אף מעלה צפצופים. בכדי להסות את הלמות לבי שפרצה מכל נקב מגופי, צעקתי על עצמי בקול רם להפסיק כבר, הרי זו שטות איומה, הזיה גמורה, כתם במיטה לא יכול להפוך לצל של אדם. כפי הנראה טרם התעוררתי משנתי. הנה מיד אקום, אכבס את הסדין הסורר –
כשקמתי ממקומי צפצוף עלה מן הכתם, רעד בלתי ברור חלף בו, כאילו הכיל מים שניגרים ומצד לצד. הוא העלה רחש של גרגור ונדם.
צנחתי על הרצפה ושכבתי על השטיח כשעתיים, עיניי עצומות וגופי רועד.

***

גשם הכה בחלון, רוח זלעפות תלשה את צמרות העצים, כדורי ברד צנחו אל הרחוב, מעלים רחש צורם. שכבתי במיטה, מאזינה לסערת יום חורף. שבוע שלם ישנתי לצד הכתם. בעצם לא ישנתי אלא נחתי. מתחתי את איבריי והוא התרחב אתי. הנחתי את ראשי על כרית גבוהה והוא זלג אל עבר משענת הראש.
הפחד של הימים הראשונים חלף ואת מקומו תפס חשש נטול חדות. הכתם לא הסתלק אף שהחלפתי את הסדין פעמיים, גלש מעלה והתכווץ, נפרש על צדה הימני של המיטה ואז נאסף אל תוך עצמו והפך לתולעת ארוכה, דבר מה התקיים לצדי אף שלא ידעתי מה הוא. שלל השערות עלו ונפסלו, שעות תהיתי – מהו הדבר הזה שנמצא לידי? – ידעתי רק שמתקיים איזה יחס פיזי ביני לבינו. יחסי גומלין שלא עלה בידי לעמוד על טיבם, תנועה הדדית שלא עמדתי על פשרה.
לפני שנכנסתי למיטה פשטתי את בגדיי ונשכבתי ערומה לצד הכתם. תחילה הייתי מונחת על גבי, ראשי נתון על הכרית וגופי נוקשה, ידיי מתוחות ונשימתי רופפת. אולם לאחר רגעים אחדים נרפה החוט שמותח את איבריי והתרווחתי בהנאה. שכובה על הצד כששדיי המלאים נמעכים כנגד המיטה, ירך כבדה פשוטה קדימה, בטן לבנה משתפלת מטה – גופי היה רפוי עד תום, כאילו עמד להיספג במיטה. והכתם אימץ את צורת הגוף, מעלה צפצופים ושריקות.
לו הייתי שוכבת לצדו של גבר בלא ספק הייתי עוצרת את נשימתי, מתאמצת לשווא להסתיר את העגלוליות המשתפכת שלי. מדי פעם התרועעתי עם גברים, לעתים היה לי בן זוג קבוע לחודשים אחדים. גברים נוטים לפשוט מיד את בגדיהם; התאווה מטשטשת את ההסתייגות העצמית. אולי הם סברו שאין צורך להעמיד פנים מול אישה שנראית כמוני. ואילו אני קיימתי השוואה חרישית אך מתמדת בין גופי הדשן לבין גופה של אלמונית שנחקק ברוחי, גבעול ארוך ודק, כה שונה ממני עד שאפשר היה לחשוב שאיננו משתייכות לאותו זן. מיד שטמתי את עצמי, הבטתי בטינה גלויה בגבר שלצדי ופלטתי אנחות קולניות.
אולם לצד הכתם פרשתי את איבריי, והוא אימץ את צורת גופי מבלי לעורר הסתייגות עצמית מעיקה. רגל נשלחה הצדה והוא זלג בעקבותיה, זרוע התקפלה מעל לראש והוא התפשט מעלה. גוש שהוא הד, השתקפות, ראי אטום שאף שהוא משקף את גופי, הוא לא מעיר השוואה לנשים אחרות, למידות גוף שונות; ישות נטולת שיפוטיות. לרגע אחד אפילו נדמה היה לי הוא משיב איזה מסתורין עתיק של נשיות שאבד זה מכבר.

***

שריקת רוח חרישית עלתה מהרחוב. בדממה של שעת לילה מאוחרת אפשר היה לשמוע צווחות של ציפורי לילה. אני שכבתי במיטה והבטתי החוצה מבעד לחלון. ראיתי ירח מעורפל ועצמתי את עיניי.
הכתם התרחב. גדל. נפרש על פני יותר ממחצית המיטה. שבועיים הוא היה לידי, רוחש תנועה נסתרת, וגיליתי שהוא מתפשט. בכל בוקר זזתי מעט אל צדה השמאלי של המיטה, אולם עדיין היה לי די מקום להתרווח בנוחות. הכתם נע והעלה תקתוקים, התנועות שלו דמו לשלי רק היו גדולות יותר. לעתים הנעתי את גופי רק כדי לראות אותו משתנה, מתגבש לידי תלולית שנעה לאטה ונבלעת אל תוך עצמה. תנודה שאף שהיא נראתה לעין, היא התרחשה בתוך עצמה. ידי זעה הצדה והכתם גלש עוד יותר לעברי; נרתעתי לאחור כדי שלא ייגע בי. אולם מיד לאחר מכן הוא נסוג, העלה גרגור ושב לצדה הימני של המיטה. אני שכבתי בצד שמאל, בכל פעם התרחקתי מעט יותר ממרכז המיטה, מבקשת להתרווח במקום שנותר לי. הרהרתי מה יקרה אם הכתם ימשיך להתפשט אולם מיד הדפתי את המחשבה והיא התפוגגה ונעלמה.
התחלתי לחשוד שהכתם הזדחל ועלה גם אל הטאבלט שלי. בשעת לילה מאוחרת שנתי נדדה ושקעתי בגלישה בפייסבוק; שלל ידיעות בלתי קשורות שנמהלו זו בזו הפכו את הבדידות שלי לסיפור נוסף שנפלט אל אוויר העולם. לא עוד תחושת חנק מעיקה שהותירה אותי בלא נשימה, הרגשה כאילו הייתי מצויה לבד בעולם, תחת זאת חלפו לנגד עיניי שלל פנים עצובות או מחייכות, כותרת מעיקה ואחריה מצחיקה, צילומי חיות ואז הכרזות פוליטיות. כך הפכתי גם אני לחלק מזרם בלתי פוסק של רשמים שהבליחו לשבריר שנייה ונבלעו בחשיכה, ממתנים כל עצב ושמחה, מדגימים היטב את האמרה כי הכול בן חלוף.
אולם פתאום נוכחתי שיש קשר בין הכתם לתמונות בטאבלט שלי. כשעלתה תמונה חביבה של בעל חיים נעים – כלב מתמסר לחיבוק של בעליו, חתלתול חמוד מביט מבעד לחלון – הכתם השמיע צפצוף דק ועדין, כמעט ערב לאוזן, וחשתי בתנועה רכה שהתקיימה בחובו. וכשהבטתי בתצלום מביך או מכוער הוא פלט צפצוף חד יותר, ונדמה היה כי משהו נע בחדות לא נעימה. כך בשעת לילה מאוחרת הנחתי לאותיות ושברי תמונות לחלוף בטאבלט שלי, קשובה למרות רצוני להד שהם מעלים בכתם. אישה בעלת גוף ופרועת שיער הייתה שרועה על המיטה, מביטה בנתחי עולם שנראו לרגע קט ושקעו אל תהום השכחה, מטביעה את השקט המעיק של הלילה ואת הטרוניות שלה, שאיש אינו משיב עליהן, בציפייה להד המרומז שיעלה מהישות שמתקיימת לידה.

***

בשעת לילה מאוחרת האדם מטיב לחשב. תרגיל מסובך שהולך ומתפתל במהלך היום, הוצאות מופחתות מהכנסות שמעלות כל פעם תוצאה אחרת, שעות עבודה רגילות בתוספת שעות נוספות מצטברות לידי מספר לא סביר – כל אלה נעלמים באישון לילה. הכול מתבהר, המספרים מתיישבים זה עם זה, היגיון פנימי צרוף שהולם את העובדות. נוכחתי שבדיוק לפני עשרים ושלושה לילות הופיע הכתם על המיטה. עשרים ושלושה לילות ושלוש שעות מאז אותה סמיכות קטנה בקצה המיטה שחשבתי שזלגה מכוס קפה הפכה לישות קבועה. גושיות שנרדמתי לצדה וציפיתה לראותה כשהתעוררתי משנתי.
ולא זו בלבד אלא שמעין קירבה נרקמה ביני לבין הכתם, כאילו היינו שותפים לתכנית עלומה. כשצפיתי בסרט הייתי קשובה כל העת לרחשים העולים ממנו; שקעתי בפייסבוק ותהיתי אם עתה יבוא גרגור של הנאה או תנועה פנימית עצבנית רוויית מורת רוח; קראתי את כותרות העיתון וניסיתי לחוש את הזרמים הפנימיים שלו. לעתים חשתי בתקתוקים בלתי נעימים ומיד חיפשתי מה מעיר בו רוגז.
הכתם, כך גיליתי, סלד מעוצמת הרגש. כשעל הטאבלט שלי נראה גבר צעיר שעוצר את דמעותיו מול אביו הגוסס, אישה צעירה שפניה התעוותו מכאב למראה ילדה החולה, נערה שהתייפחה כשאהובה נסע למרחקים, הוא השמיע צלילים צורמים. לרגע נדמה היה לי ששתי מתכות חלודות מתחככות זו בזו, מעלות חריקה שהעבירה בי רעד, ומיד מחקתי את התמונות, סילקתי את הפנים שכאב או געגוע ניבטו מהם. הכתם חיבב במיוחד תמונות צבעוניות. הוא רטט מעט למראה סצנות מצחיקות. איברים מרוסקים, רצח ואונס העלו רק קרקור קטן, סרטים אלימים הולידו תזוזה קלה וכמעט בלתי מורגשת. אולם רגש עז וגלוי לעין, עורק הלב חשוף לעין הצופה, עורר בו סלידה. תנועה פנימית ניכרה בו, ואף שאי אפשר היה לדעת מהיכן היא בוקעת, בכל זאת היא העידה בבירור על מורת רוח, מלווה כמעט תמיד בחריקה רמה שהאוזן אינה יכולה לשאתה. די, מספיק, צעקתי עליו, אולם הכתם היה אדיש לזעקות שלי. רק כשהדמעות שזלגו מעיניים כלות נעלמו להן ודמות אחרת, חייכנית או אלימה, נפרשה על פני המסך הכתם חדל לנוע, ונדמה היה כי שלווה נעימה עוטפת אותו.
כשבני היה ילד נהגתי לספר לו סיפורים. שרוע במיטה, עטוף בשמיכה, עיניו חישבו להיעצם אולם נפקחו בהתפעלות מול אגדה על מפלצת אימתנית, חיית טרף מאיימת, שודדים שאורבים לשיירה תמימה. אולם אם חלילה השתרבבו אל הסיפור אם שבורת לב או נער מוכה שחברו בגד בו, זעם התפשט בעיניים הילדותיות וכפות הידיים הקטנות נקפצו בכעס. בקול רם תבע שאסלק כבר את הדמויות המעיקות הללו, אין לו כל חפץ לשמוע סיפור שמעלה דמעות בעיניים, כל רצונו הוא להאזין להרפתקה שמסתיימת בכי טוב. ברור, הרי איש אינו חפץ לחשוף את התהום החבויה בו, רווית חלקיקי כאב ושברי דמעות קמאיים, שסע שטבוע כבר בתינוק בן יומו. למרות כל מה שיעשה האדם בכדי לרצות את עצמו לעולם יישאר נקיק הנפש פעור, ודי בסיפור כלשהו בכדי שהמכאוב יבעבע ויפרוץ את הקרום הדק שמכסה עליו.
לכן גם אני הסיתי את הטרוניות, השתקתי את המרירות, בלעתי את הדמעות על כך שבני מתגורר במקום מרוחק ושקעתי בדמויות שנפרשו על פני הטאבלט שלי, מצחיקות או מפחידות. ואם לרגע קט השתרבבה דמות מוכת יגון או שטופת אהבה הכתם התמרד ופלט קולות מאיימים, ואני סילקתי אותה מיד וחיפשתי תחליף נעים או מעורר צמרמורת. הכתם ואני היינו שרועים על המיטה זה לצד זה, צופים במסך קטן, מתרווחים אל מול עולם שכולו הרפתקאות מבדחות או מטילות אימה.

***

ירח מלא נטוע בשמי חורף בהירים מוליד תמיד חוסר שקט, תנועה פנימית שאי אפשר לעמוד על טיבה. משהו חורג ממקומו הרצוי, אך אין לדעת מה ואיך להשיבו למקומו. תמיכה פנימית מתערערת מעט ואי אפשר לחזקה. הכתם תפס כמעט את כל המיטה ואני התכווצתי בקצה הימני. מבעד לחלון נשקף הירח, גדול וחד.
שבעה שבועות היינו הכתם ואני שרועים זה לצד זה. הוא הלך והתפשט, תנועותיו הפכו גדולות יותר, רוויות עוצמה עצורה. לעתים כשהוא נע אחזתי בסדין בכדי שלא ליפול. נותר לי רק מקום צר מאוד בקצר המיטה – הכתם כבר נגע בי. חשתי ברטיבות קרירה, הוא נראה כרכיכה גדולה נטולת קליפה, אך כשנגעתי בו הסתבר לי שיש בו חספוס שאינו גלוי לעין. אולם אני לא נרתעתי. נשכבתי על הצד, כלל לא עלה על דעתי לקום מן המיטה ולישון על הספה. אדרבה, מעת שהלכתי לעבודה בבוקר חפצתי כבר לשוב הביתה, להזדחל למיטה ולשכב לצדו.
יום אחד שבתי הביתה מלאת זעם. רק בקושי עליתי במדרגות, הכעס הפך את רגלי לכבדות יותר. פתחתי את הדלת וטרקתי אותה מאחוריי, הטחתי את תיק היד שלי ברצפה, פשטתי את המעיל בגסות עד השרוולים התהפכו, הסרתי את בגדיי ומיהרתי אל המיטה. הטלפון צלצל; אולי היה זה בני, אולם אני לא עניתי. כל חפצי היה לשכב לצדו של הכתם ולשקוע בטאבלט שלי. פייסבוק, טוויטר, מהדורת חדשות קצרה, פרק של קומדיה מוכרת, צפיתי בהם והאזנתי להמית לבו של הכתם, מבקשת להטמיע את הכאב בנהמה שהוא העלה.
באותו יום נזף בי הרופא הראשי על טעות ברשימות, אף שכלל לא הייתה זו אשמתי. מזכירה רפואית נדרשת לדייקנות מופלגת. צריך לברר שכל הפרטים נכונים, כל אות ומספר צריכים להיות במקומם. אולם הסתבר פתאום שבדיקות דם של חולה אחד השתרבבו לתיק רפואי של חולה אחר. הרופא עמד בפתח המשרד ואמר בקול נחרץ שאסור שדברים שמעין אלו יקרו, הדבר עלול לעלות בחיי אדם, וסיים ברמיזה שאולי הגיעה העת לשכור מזכירה רפואית חדשה תחתיי. לא הועילו המשפטים השבורים שלי – הנתונים השגויים נמסרו לי מן המעבדה, זו אינה אשמתי, אני רק העתקתי את מה שנשלח אליי – הוא דיבר בקול רם בכדי שהכול יראו עד כמה הוא קפדן, האחות הראשית הביטה בי בזלזול גלוי והחולים המעטים שישבו ליד המשרד השפילו מבטם.
לבסוף קמתי ממקומי ונטשתי את המשרד. קצתי כבר ברופא גבה הלב, שמסביר באריכות שבלי תהליך מסודר אין רפואה טובה. הרי קיימתי את ההוראות, העתקתי את המספרים, ובכל זאת נתגלעה שגיאה שהכול בטוחים שהיא נובעת מרשלנות שלי. אפילו לו היה עולה בידי להראות שהטעות אינה שלי, איש לא היה מאמין לי. הצדק, כך למדתי, תפור על פי המידות של מנהליו. וכשאני מבקשת לעטות אותו, הכול מביטים בי בזלזול שיש בו גם קורטוב של גסות. לא ייתכן שפקידה כמוני תוכיח לרופא הראשי שהוא טועה. זה בלתי סביר ולפיכך בלתי אפשרי. עדיף שלא אנסה להוכיח את צדקתי, כך תימנע ממני השפלה מיותרת.
אולם לצדו של הכתם הפכו הרופא והאחות לדמויות מטושטשות בעלות קווי מתאר ונטולות תווי פנים, רק רקע למסך הטאבלט שלי. סרטונים מצחיקים לצד יצירות אמנות, פוליטיקאים נואמים נעלמו ואת מקומם תפסו מכוני יופי שמבטיחים נעורי נצח, זמרים משנות השבעים שקעו ותחתם עלו מודעות למכירת בגדים, והכתם גרגר, נהם, קיים תנועה פנימית שאף שאי אפשר היה לראותה, בכל זאת היא הייתה ברורה וחד משמעית.
אישה פרועת שיער, שטופת כעס וכאב, שכבה במיטה וכססה ציפורניים לצד ישות שהיא לא עמדה על טיבה, גושיות שהפכה זה מכבר לחלק מחייה. היא ביכרה אותה על פני בנה, בני זוג מזדמנים, מקום העבודה שלה מזה שנים, מוצאת נחמה בתנועה פנימית שהתקיימה בה למראה דמויות שנפרשו על פני הטאבלט שלה. הכתם הגיב לדבריה אולם לא השיב, שיקף את תנועותיה אך שימר את צורתו שלו, לא נרתע מגופה המלא אלא דווקא נפרש לקראתו.

***

חלום בלהות. סיוט לילה נוראי. התקשיתי לנשום; זיעה קרה ניגרה על גבי ולבי הלם. חלום מעיק כל כך ולא עלה בידי להיחלץ ממנו: חזרתי הביתה, פשטתי את בגדיי ומיהרתי למיטה עם הטאבלט, אולם לתדהמתי אישה אחרת הייתה שכובה לצדו של הכתם. לא יפה יותר, לא צעירה יותר, אבל מישהי אחרת. לא אני. אישה זרה. עמדתי עירומה מולה, מביטה בה רועדת ולא יודעת מה לומר. איך תפסה מישהי את מקומי?
בעודי עוצרת את הדמעות שנקוו בעיניי, מבקשת להדוף את הכאב שהפך חריף יותר בכל רגע, היא התמתחה לה במיטה. הזרועות הרכות נפרשו מעלה, הגב התיישר, הרגליים המלאות נשלחו הרחק מן הגוף – וכך גם הכתם. הגושיות רווית הזרמים אימצה את צורתה של האישה וכשזו הרפתה את גופה הכתם שב לצורתו הקודמת. הכתם, שקודם שיקף את תנועותיי, הפך עתה מראה לתנועות גופה של אישה זרה זו, שנהגה בטבעיות גמורה כאילו מאז ומעולם הייתה שרועה לצד הכתם, שזז על פי תנועותיה.
הזעם העיר אותי. פקחתי את עיניי וראיתי שנפלתי מהמיטה. גופי הערום היה מוטל על הרצפה הקרה, רועד ומכווץ. פרקי הברכיים הנוקשים, השרירים מאומצים, רק בקושי עלה בידי להתרומם לאטי ולקום ולעמוד לצד המיטה. הכתם תפס עתה את המיטה כולה, נהם ושלח זרמים בלתי נראים לכל עבר, העלה תקתוקים חרישיים, אדיש לכך שלא שכבתי לצדו.
צווחה איומה נפלטה מפי, כקולה של חיה שנמלטת מטורף – הוא כה קרוב עד שהיא מריחה את זיעתו. רכנתי אל המיטה וניסיתי לדחוף את הכתם ולפנות לעצמי מקום, אולם ידיי טבעו בגושיות רוחשת חיים, שנשימתה הפנימית הייתה שלווה מתמיד והנהמה שעלתה ממנה קבועה ובלתי משתנה.