הלוויה

הערה חשובה מאד!
-*לא* לקרוא את "רציתי להוסיף" לפני קריאת הסיפור,
זה סתם יהרוס לכם את ההנאה ו*לא* לדלג לשורה האחרונה מהסיבות שנאמרו לעיל-
[הערה שהתבקשתי להוסיף על ידי חברה]

הוא שכב שם על הרצפה, גוסס.
הם כולם היו שם, צפו בו בשעותיו האחרונות.
שום דבר בתחילה לא בישר את הבאות, או שמא הם סירבו לשים לב?
חלקם עמדו מרחוק,חוששים לראות את סופו מקרוב.
חלקם ספק רוצים שזה ייגמר כבר, ספק רוצים שיישאר עוד זמן.
הם לא יכלו לעשות דבר מלבד לצפות בו הולך ודועך, הולך ונעלם.
זה התחיל כעוד בילוי מהנה ומשחרר, הבילוי הרגיל, המסיבה הקבועה.
כשלפתע הם שמו לב שהוא כבר לא רוקד איתם, לא מדבר.
רק יושב שם בפינה, מתרחק מכולם, יודע שסופו קרוב מתמיד.
הוא ניסה לומר להם, לשכנע אותם, שיפסיקו להתעלם מהפצרותיו,
שיעזרו לו לנצל את הזמן האחרון שנשאר לו.
הזמן האחרון שנשאר לו לפני שהוא עוזב ולא שב לעולם.
למרות שהדקות נמשכו כמו נצח, זה קרה מהר, מהר מדי.

* * *

הוא שכב שם עטוף בתכריכי הזמן, מת.
הם כולם היו שם, צפו בו בפעם האחרונה.
אף אחד מהם לא בכה, אפילו דמעה אחת לא זלגה על לחיים.
בזה אחר זה הם עלו להספידו, לומר מילות פרידה אחרונות.
" זה התחיל כמו חלום… הכל היה פשוט מושלם! מעולם לא דמיינתי שזה ייגמר כל כך מהר,
או שמא באמת סרבתי להכיר בעובדות? "
אלו היו תכלית הדברים, מנוסחים בצורות כאלו ואחרות,
נאמרים על ידי אלו הכאובים ביותר,על ידי אלו הכאובים פחות…
זהו, זה נגמר.
המציאות הכתה בהם בחוזקה, אולי בשנה הבאה יהיו כאלה שיזכו להכיר את ממשיכי דרכו.
הם ליוו אותו, זו הייתה דרכו האחרונה.
על מצבתו נכתבה רק מילה אחת,
מילה אחת יחידה ופשוטה,
מילה אחת שביטאה את כל כולו,
את כל אופי חייו,
מילה יחידה,
שמו-
"חופש".