הפגישה השנייה איתו!

היא הרימה את הסנוויץ לפיה ונגסה בעדינות. לועסת באיטיות ובהנאה באמצע רחוב הומה אדם כשהיא יושבת על מדרגה גבוהה במדרכה. לאחר כמה דקות הוא חזר גם הוא עם הסנוויץ שהזמין ונגס בו.
"איך הוא?" הוא שאל והיא חייכה
"הוא טעים מאוד. הרבה זמן לא יצאנו ככה לאכול בעיר."
"זה בגלל שהיינו עסוקים עם הבחינות וסיום התיכון. איך היו המבחנים שלך?" ושאל והביט בפניה שנראו מדוכדכים
"אני לא יודעת..אבל במתמטיקה אני די בטוחה שלא הצלחתי."
"מה??! אחרי כל השיעורים הנוספים שנתתי לך?!!" שאל בלי להאמין . היא הורידה את ראשה
"אני יודעת. אתה מורה טוב, אבל זה פשוט קשה לי. אני טיפשה מדי כנראה..ואחי המעצבן לא למד בכלל וקיבל מאה. אהה זה כל כך מתסכל!!." הודתה בעצב
"אממ…תסתכלי על זה ככה…את כנראה לא בקטע של מתמטיקה, אבל בטוח יש מקצוע אחר שאת טובה בו."
"וגם..בקושי עברתי את שאר המבחנים שלי. אני לא רוצה לדעת מה הציונים שלי.." המשיכה להתלונן בלי יכולת להפסיק את עצמה.
"אל תרדי על עצמך יותר מדי. אנחנו בחופש אז בואי נבלה ונשכח מכל זה…"
היא הביטה בו בחיוך גדול שהתפרס על פניה והנהנה.
"כן..אתה צודק.."
"אז איה, כבר החלטת מה את רוצה לעשות? במה תעבדי?" המשיך בשאלותיו בקול מתעניין והנערה בשם איה נדה לשלילה.
"ככל שאני חושבת על זה יותר, ככה אני מגיעה להרבה יותר שאלות על עצמי. מה באמת אני רוצה לעשות, מי אני רוצה להיות. ואין לי ממש שאיפות, זו הבעיה שלי. אני…לא ממש רוצה לעשות משהו או להיות משהו בעתיד שלי. וזה רק מסבך את העניין כי אני אפילו לא יודעת במה אני טובה בכלל." הורידה מעט את ידיה שהחזיקו את הסנוויץ.
"מה עם החברות שלך? דיברת איתם על זה?"
"רובם כבר לא ממש בקשר איתי. אחרי התיכון, אמה וניקול פנו ללמוד עסקי נדל"ן. מלאני שלפעמים היתה קרה אליי התגייסה לצבא, בחיל הים אם אני לא טועה. וסו, עובדת כמוכרת בחנות הרבה שעות. אז רובם די עסוקות עכשיו מכדי להיפגש איתי.." בקול מיואש מתמיד
"ממ אני מבין. זה נשמע קשה.." הסכים במבט רציני ושתק כמה זמן שאחריו חייך.
"מה עם אחיך המטורף? עדיין רוצה לשלוט על העולם?" בקול מתבדח יותר מאשר רציני.
"כן. והוא רק משתגע יותר מיום ליום עם התוכניות המוזרות האלה שלו..זה מעייף כל כך בכל פעם למצוא חסרונות בהם." אמרה בייאוש כאילו זה עניין פעוט והוא בהה בה במבט מעוות
"למה שפשוט לא תאשפזי אותו או משהו?" במבט נדהם שעדיין לא עשתה את זה.
"הייתי עושה את זה אילו הוא לא היה מנסה לרצוח את העובדת הסוציאלית שפעם באה לבדוק מה שלומנו, בגלל שהוא חשב שהיא באה כדי לחטט ולגנוב את התוכניות שלו. איכשהו הוא תמיד חוזה את המהלכים שלי עוד לפני שאני אפילו חושבת עליהם, וזה עוד יותר מעייף…אההה אני כבר לא יודעת מה לעשות איתו יותר!" הניחה את הסנוויץ ואחזה בראשה בכאב ראש, בעוד הוא גיחך בצחוק מתגלגל.
"הוא נשמע כיפי…אבל לא הייתי גר איתו. ניסית לשאול אותו בקשר למקצוע שיתאים לך? אולי דווקא הוא יעזור לך בדרכו המשונה.." המשיך לצחקק לעצמו וגמר את הסנוויץ. זרק את העטיפה לתוך הפח שהיה קרוב אליהם.
"לא הייתי צריכה, הוא כבר ענה לי לבד…עם הרעיונות האלה שלו!." יללה בקול מושפל.
"רגע רגע..תני לי לנחש..חאחא הוא רצה שתלבשי תחפושת של ארנבת שוב, כמו בפסטיבל התרבות שהיה לנו בבית הספר?. דווקא היית כל חמודה איתה."
"לא! גרוע יותר!! הרבה יותר גרוע מזה!!!" צעקה בקול חרד
"הוא אמר שמתאים לי להיות חושפנית ולרקוד במועדון. ושיש לי גוף חטוב, רזה ומקסים להציג בשבילם. ולמה אני לא מתפארת בו יותר. והוא אפילו קנה לי חזייה ותחתונים תואמים ואמר שהם סקסיים עליי!! והכי גרוע, הוא אמר שאם אלמד לרקוד מספיק טוב, יום אחד אני יהיה זונת צמרת מצליחה! ועוד כל כך הרבה שטויות!..הוא חושב שזו הדרך הכי טובה להרוויח מלא כסף..אהה!! והוא הרס המנעול של הדלת שלי, רק בגלל שהוא לא מרשה לי לשמור ממנו סודות! הוא פרנואידי!!..אני פשוט לא מסוגלת עם הראש המעוות והדפוק הזה שלו." התלוננה בכעס והצמידה את אגרופיה לרגליה. תוך שהוא צחק שוב, הפעם לצחוקו המתגלגל לקח זמן לעצור כשהיא צעקה שזה לא מצחיק.
"הוא לא משתנה, אחיך "הנחמד". ולפחות הוא דואג לך…בדרכו המיוחדת..חאחא" הנער אדום השיער המשיך לצחקק עוד קצת.
"הרעיונות הסוטים שלו לא עוזרים לי בכלום! הוא רק מראה כמה אני לא מסוגלת לעשות כלום וכמה אני חסרת תועלת.." המשיכה להתלונן בקול מרוגז.
"אוף! איזה מן אח יבקש מאחותו לדגמן במועדון ביום ההולדת שלה קורמה?!..אני לא מסוגלת איתו יותר!" המשיכה להתלונן בכעס ונגסה עוד נגיסה כועסת בסנוויץ. בעוד קורמה המשיך לצחוק עוד קצת וחזר להבעתו הרצינית.
"אל תתייחסי אליו, איה. הוא סתם נהנה לשגע אותך."
"גם..וגם להתעלל בי. ואני פוחדת בכלל לספר לו שיש לי חברות. אני לא מאמינה שהצלחתי לסבול אותו כל כך הרבה זמן. ועדיין קורמה, אני לא מסוגלת לשנוא אותו אפילו!.." הנער אדום השיער שנקרא קורמה חייך אליה והנהן בהסכמה והזדהות.
"אני מניח שזה טבעי שלא תוכלי לשנוא אותו. הוא אחיך אחרי הכל..ואת אמרת לי שהוא המשפחה היחידה שלך בעולם." המשיך קורמה בקול רגוע.
"הלוואי שהוא פשוט היה נירגע קצת ופשוט היה מבלה זמן איכות איתי בפשטות בלי כל המחשבות המטורפות שלו למיניהם, והיינו יוצאים לטייל יחד בפארק ולאכול ביחד ואולי לראות גם סרט. כמו כל אח ואחות נורמאליים." אמרה במבט מלא תקווה
"לפחות לעולם לא משעמם לך איתו. ואת לא חייבת להישאר איתו באותו בית, את יודעת. עכשיו שעברת את גיל שבע עשרה. אולי תחפשי לך דירה משלך..?" אמר והביט בה, היא השתתקה והביטה ברגליה.
"זה..לא..כל כך פשוט.." אמרה בקול כה שקט, עד שהיה קשה לשמוע וסגרה את עינייה באיטיות. נושמת עמוקות.
"זה כמעט…בלתי אפשרי בשבילי..בשבילינו..ואין לי כסף"
"טוב..זה לא תמיד קל…אבל..זה תלוי בך, אני בטוח שתצליחי איכשהו. את מאוד חזקה איה." אמר קורמה בחיוך אופטימי וליטף את ראשה. היא הנהנה במבט תמים
"תודה קורמה. אני עדיין לא מאמינה שהצלחנו להישאר ידידים כל כך הרבה זמן" בחיוך מאושר
"גם אני..למעשה, אני שמח.." החזיר אליה חיוך והיא הנהנה.
הם ישבו כך למשך שעות ארוכות, מידי פעם מחליפים מילים ביניהם ומסתכלים על צבעי השמיים המשתנים לפי תנועת השמש לאחר כמה זמן של בילוי. קורמה נעצר באמצע המשפט שאמר
"מצטער איה. כבר מאוחר ואני חייב ללכת. אני צריך לפגוש מישהו."
"אה זה בסדר. אני אלווה אותך." אמרה איה בחיוך
הוא הנהן וקם על רגליו. עוזר לה לקום והם החלו לצעוד ברוגע במורד הרחוב. שותקים כמה זמן שתיקה קצרה כאשר הוא הניח את ידיו מאחורי ראשו וחיבר ביניהם.
"תודה..שנפגשת איתי היום..למרות שזה היה ברגע האחרון."
"אין על מה.." ענתה במהירות והביטה בידיו המשולבות
"תגיד…אז מה אתה חושב שכדאי לי להיות?.."
קורמה שלח בה מבט קצר וענייני ובשניה אחת הסיט אותו חזרה על הדרך שנפרסה מולו.
"אמממ….אני לא ממש..בטוח. זו החלטה שרק את חייבת להחליט. לא אני, אחיך או מישהו אחר."
"כן, זה קשה קורמה. אני לא משוכנעת שיש לי מספיק ביטחון בעצמי כדי להחליט…"
"את תצליחי. תעזרי אומץ ואל תפחדי.. ביטחון זה דבר חשוב." אמר בחיוך נעים ומבטו ירד מעט. מתמקד כל הזמן בדרך למרות שרצה להתמקד בעיניה.
"אתה כל כך צודק!..אבל..זה קשה לביצוע. אבל אני אנסה כמה שאפשר.. תודה שוב, קורמה" הנהנה ועברה להביט גם היא בדרך שנפרסה מולם.
"בחיי זה הופך להרגל אצלך אה? להודות לי?.." אמר בצחקוק קל כשהיא צחקקה יחד איתו.
"אהא. אני אשתדל להימנע מזה.." ענתה לו בקולה הנעים.
"לא אל תפסיקי. זה כיף כשמודים לי.." המשיך להקניט
"לא. מעכשיו לא מודה לך יותר!" החליטה בגיחוך כשמבטה שב להתמקד בפניו. ולא הבחינה באיש הזר המסתורי שהופיע משום מקום, הזר שקורמה כן הבחין ונעצר.
"היי." אמר לו ברצינות תוך שגיוון קולו השתנה מעט.
איה נעצרה בבת אחת והביטה קדימה. היא לא הכירה את האיש, אך ידעה שהיא לא צריכה לדעת יותר. אך משהו בו…נראה לה מאיים. כמעט כמו האנשים שרדפו אחריהם, הוא העלה בה רגש שהיא לא רצתה להיזכר בו. על הימים שבהם רדפו אחריהם.
"לקחת את הזמן שלך." אמר לו האיש
"אממ כן, מצטער. איה זה אממ סוג של חבר שלי. אני מניח." אמר במעט היסוס והצביע על הזר בחיוך. הוא הכיר ביניהם במבט מעט מעוות שגם היא לבשה על פניה בזמן ההיכרות המהירה ביניהם. היא יותר הרגישה רצון לברוח משם.
"אממ היי..נעים מאוד." אמרה בקול מבויש ובאותו רגע קם בתוכה הדחף להסתתר מאחורי גבו של קורמה. ותהתה עליו, מדוע היא צריכה להסתתר או להתחבא?
לאחר כמה דקות של שתיקה שבהם הזר לא ענה ורק בחן אותה. היא חשה צמרמורת מוזרה עוברת בגבה ומיהרה להתחיל ללכת בצעדים גדולים.
"אז קורמה..נתראה שוב מתי שהוא?" הצליחה לומר בקול מובך והרימה את ידה לשלום.
קורמה חייך אליה ונפנף חזרה
"בטח, מתי שתרצי" ענה כשלאחר תשובתו הקצרה, קורמה והזר החלו להתרחק משם בשתיקה. מדברים ביניהם בקול שאיש לא יוכל לשמוע. היא שלחה בהם מבט קצר, תוהה מה נושא שיחתם אך לא יותר מדי. היא לא רצתה להתערב בענייניהם או לדעת, ומיהרה להסתובב ולשוב לביתה.
חושבת כמה זמן על אותו יום, שנראה שקט כביכול אך הכיל בתוכו כל כך הרבה דברים מעבר. הרבה מחשבות של אי וודאות אמיתית עלו בליבה אך גם התרגשות גדולה לגבי העתיד יחד עם מעט תקווה. היא סוף סוף יכלה לחייך באמת ולהגיד לעצמה "אני בטוחה שאמצע את הדרך."
איה שהרוח בידרה את שיערה הג'ינג'י מעט, שילבה את ידיה מאחורי גבה בחיוך קטן והלכה מעט יותר מהר. זה לא יהיה בגלל קורמה או בגלל מישהו אחר, אלה היא עצמה. רק לה יש את הכוח הזה בתוכה. גם אם היא תבחר בדרך הקשה, זה יהיה בסדר איכשהו. חיוכה גדל לאור השמש האחרון שהחלה לשקוע.
'אני…מוכנה. אולי לא כמו שהייתי רוצה להיות מוכנה, אבל מעט יותר. מה שלא אבחר, גם אם אטעה תמיד אוכל לשנות את הבחירה שלי. זה לא יהיה קל, זה בטוח. אבל לפחות אני אדע למה שאני מסוגלת. מה שלא יהיה גורלי, אני רוצה לחוויות את כל הדברים שיש לעולם להציע. הטובים, העצובים והרעים.' חשבה ועשתה דילוג אחר דילוג עם רגל אחת למעלה על המדרכה, וכשלאחר דילוג גבוה יותר מהשאר חזרה ללכת רגיל.
לאחר שהגיע לביתה, היא חיפשה את העיתון. אחיה ישב על הספה וקיפל את רגליו אחת על השנייה, קורא משהו ובירך אותה מבלי להביט בה.
"את לא תמצאי כלום שם." אמר במהירות עוד מבלי לתת לה להגיב. אך היא התעלמה ממנו והלכה לחדרה. גוררת אחריה את הכיסא וחוסמת את הדלת.
אז טיפסה על מיטתה והחלה לקרוא בו. מחפשת את מה שלדעתה יתאים לה וגירדה את ראשה. לבסוף עינייה נעצמו מעצמן והיא שקעה בתרדמה עמוקה בזמן שהגיע למודעה:
"דרושה מלצרית אנרגטית ויעילה…"

סוף הפרק