הקברט שלי

"את זוכרת שהערב אנחנו חוזרים מהפגרה, כן? את חייבת לבוא למועדון, כל ניו-יורק תהיה שם כדי לצפות בך. אל תאכזבי אותי, לינדה!" אמר לי במאי המופע.

"למה אתה צועק? אני שומעת אותך. אל תדאג לי, בוס… אהיה שם הערב בשמונה," השבתי וניתקתי את השיחה.

אני שרה ורוקדת במופעי בורלסקה כבר כמה שנים טובות, אני אחת מרקדניות הבורלסקה המוכרות בארה"ב. טוב… לפחות אז הייתי. לפני כשנה אובחנה אצלי סכיזופרניה ושאר רקדניות המופע בו השתתפתי ניצלו את ההזדמנות והתחילו לצחוק עליי, לנדות אותי. ג'וני הבמאי ראה שהסתכסכנו והחליט להוציא אותי לחופשה ללא תשלום, הכי קל לגרש את "העוף המוזר" של החבורה, נכון?

לפני שבועיים ג'וני התקשר וסיפר לי שמיד אחרי שגורשתי הוא החליט להוציא את המופע לפגרה של כמה חודשים. אני זוכרת את דבריו מאותה שיחה בבירור.

"אני צריך אותך, המופע הוא לא אותו דבר בלעדייך. אני מאוד מצטער על העוול שנעשה לך… בבקשה תחזרי אלינו. המופע עולה מחדש בעוד שבועיים, אתקשר ביום המופע, חשבי על כך," אמר לי כמו מתחנן שאשוב, דבר שבחיים לא קרה.
כעסתי. 'עץ שצמח ולבלב לא יוכל לצמוח מעצמו לאחר שנכרת,' חשבתי. מה שהיה, היה. האם אני מסוגלת להרשים את הקהל כמו בעבר? הייתי חייבת לבדוק. הסכמתי להצעתו של ג'וני, אין גבול לגעגועי לבמה.

אין לי זמן לשטויות עכשיו, השעה היא שש בערב ואני צריכה להתחיל להתארגן. אני פותחת את דלתות הארון בחדר השינה והיא תלויה שם, כמו חדשה, מנצנצת ואלגנטית כל כך.

"וואו, אור יום! לינדה, איזה יופי שאת כאן!" קראה כי לא חשבה שנראה אחת את השנייה עוד.

"יש לי חדשות מצוינות בשבילך," אמרתי.

"קדימה, ספרי לי. כולי אוזן," ענתה בציפייה.

"אני חוזרת לעבוד הערב, המופע עולה מחדש." הכרזתי בגאווה ובהתרגשות רבה.

"אז גם אני חוזרת לככב? הידד! ידעתי שלא תזניחי אותי!" השיבה.
לא עבר זמן רב עד שהתחלנו השמלה ואני לרקוד ואלס חושני, והזיכרונות מהימים הטובים במועדון לא איחרו לבוא.
'כן, היא עדיין הולמת אותי', חשבתי לעצמי כשעמדתי אל מול המראה ועלה מיד על פניי חיוך מאוזן לאוזן. אני מוכנה!

בסיומה של נסיעה קצרה, הגעתי לאותו מועדון מפורסם בשדרה החמישית. כמה נחמד היה להתהלך כמלכה בארמונה, עם שמלתי הארוכה הצמודה ועם הסרט הידוע על ראשי, מעוטר בנוצה לבנה יפה.

מאחורי הקלעים מתהדרות כל רקדניות המופע בחצאיות הקצרצרות שלהן ואני עוברת ביניהן לכיוון הבמה, מרגישה את לבי פועם בחוזקה מהתלהבות, אך עם זאת, אני מרגישה בבית שוב… לצד ההתרגשות, הקולות בראשי מנהלים שיחה קולחת בינם לבין עצמם.

"מה את עושה כאן? שובי הביתה!" הם מפצירים בי.

"את עושה טעות… את יודעת שאת לא שאת לא שווה כלום. המועדון הוא הדבר היחיד שנותר לך," ממשיכים ואומרים.

"עזבו אותי במנוחה!" ניסיתי להשתיק אותם וחיפשתי בטירוף את הכדורים שהפסיכיאטר המליץ לי עליהם. הם חייבים לעבוד!

שקט… אני מרגישה את הכדור שלקחתי נכנס אל מחזור הדם והקולות נעלמים לאט לאט. הדופק נשאר גבוה, סוף סוף אני חוזרת אל הטוב והמוכר.

המוזיקה מתחילה להתנגן. אני צועדת אל מרכז הבמה וזרקור מאיר עליי באור בוהק. הקהל ממתין שאתחיל לשיר ואפתח את המופע הכי טוב בעיר, ובעודי מזמרת ומפלרטטת עם ההמון הצופה בי, בתוך תוכי אני נאנחת מאושר.

חבל שאתם לא פה, רואים אותי בשיאי. למה לכם לשבת בבית לבד? אתם לא שומעים את החצוצרה קוראת? כמו שאמרו רבים לפני… כל החיים הם קברט, וטוב לי בקברט!