ועכשיו סוף סוף הבנת ש-

היית שם שבוע ,לגמרי לבדך ,בעיר זרה.
שלא ידעת איפה נמצא כלום.
בלי פלאפון חכם.
בלי כלום.

וזה היה מדהים ברחת מהם, ברחת מכולם.
הרגשת שם כל כך טוב.
לא הבנת למה.
הרי לא הלכת ללונה פארק.
רק היית לבדך.
בדירה.
ריקה.

אבל הרגשת שאת חייה.
שאת נושמעת.
בשקט.
וטוב לך.
פשוט לחיות.

מצאת את המכולת השכונתית, ופשוט הסתדרת.

רק כשחזרת הבייתה הבנת למה כל כך נהנית שם. רק כשהגעת הבייתה הבנת שנהנית שם, כי שם את לא היית צריכה לחשוב על הדבר הבא שיוצא לך מהפה עשר פעמים, כי אולי זה ירגיז אותם.
לא היית צריכה לדאוג לדברים שיוצאים לאחים שלך מהפה. כי ההורים שלך הם כמו שדה מוקשים. אם מישהו דרך בטעות, אז הם מתפוצצים על כולם.
לא חשוב מי דרך.

את נהנית לחיות, שלא בשדה קרב. בין קירות שלווים. בינך לבין עצמך. בשבת בבוקר. בכית. כשהבנת כמה את לא בנויה לזה. כמה את פשוט לא מסוגלת לחיות ככה.
בלחץ הזה.
שהיא תכעס. שהוא יכעס.שהם יכעסו זה על זה. שאחים לך יריבו שוב.שכולם יכעסו על כולם. וכולם שם מנייאקים. אחת אחד.אז זה בצדק, אפשר לומר…
שאת תצטרכי שוב להשכין שלם בין כולם ולנסות לסדר את הכל על הצד הטוב ביותר, כשהצד הטוב ביותר בכלל לא קיים. הוא טוב בערך כמו חציל רקוב.

ובשבת הוא צעק על אח שלך. ולמרות שהוא באמת היה קרצייה, והצדיק את זה. משהו בך נשבר. את נבהלת. והתכווצת עם כל צעקה.

את לא בנויה לזה. את לא בנויה לזה. את לא בנויה לזה.
יש לך עור שעשוי מחורים גדולים. שהכל נכנס דרכם. את לא מסננת. הכל עובר ונכנס.

ואת פשוט לא יכולה לחיות שם יותר.

את לא יכולה לסבול צעקות. לא כאלה צעקות. הן נכנסות לתוכך כמו ירייה אלמת.

כל רגע שהיית שם, רצית לחזור. לדירה הרקה ההיא. השקטה. שכל מה שעשית שם היה פשוט לחיות בשקט.כל כך הרבה שלווה. כל כך הרבה כלום. חיים פשוטים. של שקיעה וזריחה. ופיצה וקולה. ועגבניה ומלפפון.וזהו. באמת שלא צריך יותר.

בשבת בבוקר בכית.

והבנת סוף סוף, ש-
שאת צריכה לקחת צעד.
כלשהו.
החוצה.

אבל הבנת גם כמה קשה זה הולך להיות.