זאבים- ערב דייט

כעבור שעתיים היא החלה לשמוע יבבות בכי חלשות שהתריעו בפניה שנ'ייתן מתעורר, והנרי החליט שזה הזמן לצאת להפסקה הראשונה שלהם. הוא ערך לה סיור זריז ברחבי החנות והראה לה איפה כל דבר נמצא. ריחות התבלינים היו כה חזקים עד שהם ערבלו את חושיה הזאביים, אך זו היתה הזדמנות בשבילה ללמוד מחדש להסתמך על זיכרונה וחושיה האנושיים.
כשחזרו לחדר העבודה, קאמי הרימה את נ'ייתן והצמידה אותו לכתפה, משחקת באצבעותיה בשיער הקצר שעל עורפו כדי להרגיע אותו, מכסה אותו בריח שלה כדי להרחיק את ריח התבלינים של החנות.
למתבונן רגיל מהצד זו וודאי נראית מחווה אימהית רגילה, וזה בדיוק מה שהיא קיוותה שהנרי יחשוב. עד כה קאמי לא גילתה דבר שיעיד על כך שהוא מודע לאנשי זאב או יצורים אחרים, אך לפעמים אנשים מסתירים את הסודות שלהם קרוב ללב כך שאי אפשר לדעת.
ובכלל, אין סיבה לגרום לו להתחיל לחשוד.

"אז הגוזל הקטן שלך, כן?" שאל הנרי.
קאמי הסתכלה עליו ממקומה בקצה של החדר. נ'ייתן ישב על ברכה, ידה השמאלית מונחת על בטנו בתנוחה מגוננת וידה הימנית החזיקה את בקבוק האכלה שלו בזמן שפיו הקטן ינק את הפורמולה דרך הפיה. מידי פעם היא נתנה לו להחזיק את הבקבוק לבדו, אך זה היה הכי קרוב שהיא הגיעה ל"להניק" אותו, והיא דיי נהנתה מהפעולה הזו.
"כן," השיבה קצרות עם חיוך קל. היא כבר ניחשה שאופיו הסקרני של הנרי יביא לכך שישאל שאלות על התינוק בשלב מסוים. היא היתה מוכנה לזה.
משהו מרוחק היה בעיניו. "ובלילות, הוא מתעורר הרבה? כי הוא נראה ילד שקט, מנומס."
"לא, כבר לא. בהתחלה הוא היה מתעורר, אבל עכשיו לרוב הוא ישן את כל הלילה במלואו." היא נאנחה. "זו כזו הקלה. אני כבר לא צריכה לחמם בקבוקים באמצע הלילה, או להיות חרדה שאולי לא אשמע אותו בוכה לידי."
"והבקבוק, את לא מעדיפה להנ-" הנרי השתתק במהירות. סומק אדום עז החל להציף את פניו.
נ'ייתן, שהחליט שאכל מספיק, דחף בעזרת שתי ידיו הקטנות את הבקבוק מעליו. עיניו רפרפו לאיטן בזמן שמלמל כמה מילים בשפתם המסתורית של תינוקות, ונרדם. קאמי הניחה אותו בלול המאולתר של הנרי וכיסתה אותו במפה רכה וצבעונית שהיתה ליד. היא צבטה קלות את גשר אפה כשהריח הגיע אליה. ריח חזק של בושה מילא את האוויר.
"ס-סלחי לי, פשוט…" הנרי גמגם, מניח מידיו את הבקבוקון הריק שניסה לפתוח.
"אשתי ואני, אנחנו מנסים כבר כמה שנים להביא ילד, כן, אך התהליך לא מתקדם, ולאחרונה התחלנו לחשוב על אימוץ. אין לנו הרבה כסף בשביל פונדקאות, ובכל מקרה אשתי אמרה שאם כבר נאמץ, אז היא רוצה ילד גדול, לפחות בן שנתיים. היא לא אמרה לי במילים, אך אני יודע שהמחשבה על להחזיק תינוק קטן בידיה בלי יכולת להניק אותו בעצמה מכאיבה לה.
היא עדיין רוצה שנמשיך לנסות ואני אעשה הכל כדי לרצות אותה, אך בפגישה האחרונה הדוקטור לקח אותי לצד ואמר שאולי כדאי שאדבר איתה על זה, שאנחנו צריכים ביחד להשלים עם העובדה שאולי היא לא תוכל ללדת. הוא אמר שהוא מכיר כמה בתי מחסה שעובדים בשיתוף עם עמותות אימוץ, שהתהליך דרכם מהיר יותר וזול…" הנרי עדיין לא הישר אליה את מבטו.
הוא חזר להתעסק עם הבקבוקון הריק ולמשך כמה דקות שררה ביניהם שתיקה. קאמי לא הבינה מה גרם לו לספר לה את כל זה, אך משום מה זה גרם לה לבטוח בו יותר.
"נ'ייתן…" היא התחילה לומר. "נ'ייתן הוא הבן של חבר, האמת. מישהו שתוך שעות ספורות מרגע שפגשתי נהפך להיות בן משפחה. ניסיתי למצוא את אימו הביולוגית, אך אביו לא הזכיר אותה ונ'ייתן מן הסתם קטן מכדי לזכור, כך שלא היו לי יותר מידי אופציות לחיפוש. אחרי יומיים איתו החלטתי לאמץ אותו רשמית."
קאמי הביטה בהנרי, שלחייו עדיין היו אדומות. היא שמעה את פעימות ליבו מתחילות להירגע מעט, כך שנראה שההסבר שלה גרם לו להרגיש קצת יותר טוב לגבי שאלתו האישית.
היא לא היתה חייבת להסביר שהסיבה שהיא לא יכולה להניק את נ'ייתן היא כי הוא לא שלה ביולוגית, אך זה לא הפריע לה. זה לא היה שקר, הרוב לפחות, כך שהיא לא הרגישה אשמה. בסך הכל בחירת מילים ספציפיות כדי לתאר את הסיטואציה לפי רצונה.
קאמי תמיד תכננה להשאיר את נ'ייתן אצלה.
עכשיו שהיא הולכת לעבוד בחנות ולקחת אותו איתה לפעמים, היא צריכה לחשוב על סיפור רציף יותר, לא משהו מסובך, כדי שגם שאר בני ה'בית' יוכלו לעקוב אחריו. סיפור שלא ישאיר פרצות לשאלות חשדניות.

בסוף היום קאמי לחצה את ידו של הנרי והודתה לו בחיוך על ההזדמנות שנתן לה.
הם סגרו ביניהם שעות וימים בשביל התחלה, "תמיד שני אנשים במשמרת! עבודת צוות זה חשוב" הנרי אמר באותו זמן וצחק. המטרה היא להכניס את קאמי לשגרת העבודה בקלילות, אחרי הכל, היום לא היו לקוחות בחנות והוא לא רצה שהיא תרגיש מוצפת על ההתחלה.
קאמי סגרה אחריה את הדלת והחלה לחזור אל ה'בית'. השעה היתה שעת ערב, לא היה חשוך מידי – בטח שלא לעיניה – אך היא לא רצתה להישאר בחוץ יותר מידי.
היא פנתה לכמה שבילים לא נכונים וחזרה על עקבותיה מידי פעם כדי לטשטש את המסלול שלה. קאמי תמיד אמרה לתלמידים שלה בשיעוריה שהמטרה היא להתחמק לא רק מיצורים בעלי חוש ריח מפותח, אלא גם מאנשים שעלולים לעקוב אחריהם. היא ידעה היטב כמה מסוכנים אנשים יכולים להיות.
קאמי נשמה בהקלה כשנכנסה לתוך השמורה. כמעט ואין אנשים באזור הזה בדרך כלל בשעות היום, ועוד פחות בלילה. היא לא הרפתה את אחיזתה ברצועות המנשא של נ'ייתן לאורך כל הדרך עד שה'בית' נגלה מולה.
חושיה אמרו לה שדילן נמצא בפנים, ואיתו גם שאר אנשי ה'בית'.
למעשה, היא חשבה עליו לא מעט לאורך היום. דילן לא קיבל כל כך טוב את השינוי הפתאומי שלה ברצון לצאת ולעבוד בעצמה, והיא היתה בטוחה שהוא יופיע בחנות בשלב מסוים לאורך היום וידרוש שתחזור, או שהיא לפחות תריח סימנים של שאריות מהריח שלו לאורך העיר מחיפושיו אחריה.
דבר לא עלה באפה כשחזרה, כך שאולי הוא לא חיפש אותה כלל.
צד מסוים בתוכה רצה להתעצבן. אחרי כל הריבים והדעות הנחרצות שלו והניסיונות להשאיר אותה בבית, כשהיא עוזבת לבסוף, הוא פשוט מה, מוותר?
אך הצד האחר שבה, צד גדול מאוד אפילו, היה גאה בו. היא היתה בטוחה שהוא הלך לווילס בשביל לקבל ממנו עצה, כי בסוף זה מה שכולם עושים, ונראה שהוא בחר להקשיב לה הפעם.
היא פתחה את הדלת ואפה הוצף בניחוחות של המאכלים האהובים עליה. מסדרון הכניסה היה חשוך, אך התאורה באזור המטבח היתה מוארת באור מעומעם.
שולחן האוכל הארוך במטבח היה ערוך ללא רבב. כלי כסף הונחו לצד שתי צלחות בצבע שמנת על מפה לבנה. כמה נרות דלקו במרכז והפיצו ריח עדין שלא הכירה. היא לא ידעה שיש להם נרות ריח, כך שהם וודאי נקנו במיוחד בשביל הארוחה. היא היתה המומה מכל ההשקעה והטרחה בשביל ארוחה לשני סועדים. כמות האוכל שהיתה על השולחן יכלה להאכיל את כל ה'בית'.
עיניה קלטו בקצה השולחן כוס יין ובקבוק מים, וחיוכה התרחב עד עיניה בחמימות. היא ציינה בפני כמה אנשים לא מזמן שהיא חושבת על להפסיק לשתות, ומשום מה העובדה שהמידע הזה הגיע לאוזני דילן ושהוא בחר להתייחס אליו ברצינות רק שימחה אותה עוד יותר.
"אני שמח שחזרת עכשיו, בדיוק סיימתי לארגן הכל."
דילן הופיע מולה, סינר לבן המוכתם ברטבים שונים כיסה את מה שנראה כמו בגדים רשמיים שלבש מתחת. הוא בהה בה ובנ'ייתן בהערצה גלויה ושתק.
"היי, אני-" נראה שקולה של קאמי העיר את דילן מהרהוריו, כי הוא מיהר להיעלם אל המטבח וכשהופיע שוב הוא היה ללא הסינר ושיערו היה מעט יותר מסודר.
הוא התקרב אל קאמי ושילב את אצבעותיו בתחתית גבה, עוטף אותה ואת נ'ייתן בזרועותיו. החיוך הביישן שאהבה כל כך היה על שפתיו והוא חיכך את אפו בצווארה, שואף אליו את ריחה. הזיפים הקצרים שלו יצרו גירוי נעים על עורה.
"היי, התגעגעתי." אמר דילן. הוא היה נראה מפוקס יותר, רגוע, והיא החזירה לו חיבוק קל עד כמה שהצליחה עם נ'ייתן ביניהם.
"היי, כל זה בשבילי?" היא הצביעה לעבר השולחן. האמת היא, שהיא היתה רעבה, ונראה שדילן שם לב לזה כי הוא מיהר לעזור לה להתיר את הקליפסים של המנשא ולהניח את הגור הקטן בעריסה שהיתה ליד.
דילן באמת חשב על הכל.
הוא הוביל אותה אל הכיסא, חיכה עד שהתיישבה ודחף אותה קלות פנימה בתנועה ג'נטלמנית. השולחן לא היה רחב כל כך, כך ששניהם יכלו להגיע בקלות אל כל אחת מהקערות ולמזוג לעצמם אוכל, וקאמי מיהרה לאחוז באחת הכפות כדי שדילן לא יצטרך לעשות זאת. היא מסוגלת למזוג לעצמה אוכל, תודה רבה.
היא נאנחה באיטיות לאחר הביס הראשון ועצמה את עיניה. "יש לזה טעם נהדר, בדיוק כמו בפעם הראשונה שהכנת לי את זה."
קאמי המשיכה לאכול, מודעת לכהות בעיניו ולנהמת הסיפוק הגרונית שעלתה מדילן.
דילן מילא את צלחתו גם הוא והתחיל לאכול, עיניו מזנקות כל כמה שניות אל קאמי, בוחנות את התגובות בפניה. היה ברור שיש לו משהו לומר, אך נראה שהוא מחכה לרגע המתאים.
גם לקאמי היה, אך היא בחרה להתרכז באוכל שלפניה, להנות ממנו כמה שאפשר למקרה שהשיחה לא תלך כמו שהיא חושבת.
הם המשיכו להעביר ביניהם את קערות האוכל והסלטים, ודילן אפילו הצליח לגרום לקאמי לצחוק בקול כשמזג לה מים לכוס ודאג לעשות מזה הצגה שלמה.
כשהחיוכים נרגעו, דילן התחיל לדבר.
"אני רוצה להתנצל."
"אתה לא חייב-"
"אני כן, ואני רוצה. הייתי חמור ולא הבנתי שאני צריך לשחרר ולתת לך להחליט בשביל עצמך מה את רוצה לעשות ומה מתאים לך. במקום לתמוך בך ולחזק את ההחלטות שלך הייתי נגדך ומהצד זה בטח נראה כאילו שאני מזלזל בך וביכולות שלך, אבל אני לא. אני מאוהב בך, קאמי, כל בוקר מחדש, ואני חושב שגם אם לא הייתי יודע על העבר שלך עדיין הייתי חושב שאת הכי חזקה בין כולנו. הכי מוכשרת. הכי טהורה. את אמא כל כך נפלאה לנ'ייתן למרות שהוא בכלל לא שלך, לא של אף אחד מאיתנו. את מעניקה לו כל כך הרבה אהבה ואכפתיות. הוא גור בר מזל שיש לו אותך."
דילן שיחרר אנחת רווחה עכשיו שהכל הוסר ממנו. הוא לא הטיפוס הרגשן, ואין ספק שזה הרבה יותר מרק ארוחה בשבילו.
קאמי עצמה את עיניה, חזק, וניסתה להשקיט את פעימות ליבה. הווידוי שלו לא היה משהו שהיא לא ידעה לפני, אך לשמוע את זה פתאום ועוד באווירה הנוכחית, היא פשוט לא ידעה מה לחשוב והסומק בלחייה רק התגבר.
דילן המשיך לדבר.
"את מכילה אותי בכל מובן אפשרי ויודעת איך להתמודד איתי גם כשאחרים כאן מעדיפים לוותר. אני לא אסלח לעצמי אם אאבד אותך בגלל טעות מטופשת שעשיתי." עיניו היו מושפלות אל הצלחת הריקה שלפניו, אך היא הניחה את ידה על ידו, מכריחה אותו להביט ישירות בעיניה.
"התנצלות התקבלה. עוד לפני שהתחלת לדבר הייתי מוכנה לסלוח לך. העובדה שחיכית בסבלנות שאחזור הפעם ולא ישר רצת לחפש אחריי הוכיחה לי שאתה רציני, שאתה מבין שעשית טעות ושאתה מוכן לכפר עליה. אני חשבתי על התנצלות קצת אחרת, אבל מי אני שאסרב לאוכל מוכן? ועוד למאכלים האהובים עליי…" היא אמרה ועיניה נצצו בשובבות למרות הסומק בלחייה. בניגוד למה שכולם חושבים, קאמי הרבה יותר פלרטטנית מדילן.
הם כמעט וסיימו לאכול, כך שזה נראה לה זמן מתאים להחליף נושא ולהמתיק את האווירה עוד יותר.
דילן גיחך וגבותיו התרוממו מעט.
"אה כן? אני שמח לראות שלא טרחתי לשווא, אם כי אני מוכן להתנצל בכל דרך שתרצי."
קאמי החלה לספר לו על היום שלה בחנות, על הפגישה שלה עם הנרי והשיחה על אשתו ונ'ייתן, כשלאורך כל הזמן רגליהם לא הפסיקו להתחכך אחת בשנייה.
"אז איפה כולם בעצם?" שאלה. "אני יודעת בוודאות שהם לא בעבודה, ולא אופייני להם להיעלם ככה."
"כן, טוב, החבר'ה עזרו לי לארגן את הכל. חלק ניקו את הבית, חלק קנו מצרכים ודברים אחרים… זה היה עבודת צוות." אמר דילן. "הם גם הסכימו להיעלם לחדריהם ולא לצותת לארוחה בתמורה לכמה טובות פה ושם."
קאמי צחקה. "הוו, תזכיר לי להודות לכולם מחר."

הם החלו לפנות את השולחן, שומרים בקופסאות פלסטיק את כל האוכל שנשאר ומכניסים למקרר. דילן רצה להדביק תוויות של 'לא לגעת' על הקופסאות כי הוא לא רצה שמישהו משאר בני ה'בית' יאכל מהארוחה הרומנטית שלהם, אך קאמי נפנפה את ידו בכל פעם שניסה לעשות זאת.
הוא נשך את שפתיו בעצבות.
היא הניחה את המגבת הקטנה שהחזיקה והסתובבה לעברו. "משום מה יש לי הרגשה ששכחת מישהו." היא אמרה לו.
דילן הביט בה במבט מבולבל. "אני לא מבין."
קאמי הטתה את ראשה לכיוון הרצפה. "אני מעריכה את המחווה והרצון לרומנטיות כדי שזה יהיה רק שנינו, אבל אתה זוכר שווילס אמור להיות במרתף, נכון? ושהוא יכול לשמוע את כל השיחה שלנו?"
ההבנה נדלקה בעיניו של דילן והוא שמט את ראשו על כתפה באנחה שקטה.
"אני מודה ששכחתי, אך זה לא מפתיע אותי. משום מה הוא תמיד נמצא באזור בכל פעם שאני מביך את עצמי קצת לפנייך."
שניהם שמעו את קול צחוקו של ווילס מתגבר דרך הרצפה.