זמן

אני חי עם הפחד שלי,  את הפחד שלי. 
פחד המלווה אותי ביום יום.
פחד הנצמד אל עורי וממרר את עצם קיומי, הצובע את חיי בצבע החשכה האינסופית ממנה אין מנוס.
העלטה והבדידות אינם אלא רק סיפורי בלהות, אותם מספרים אל מול הלהבות בלחישות חרישות בלילות קרים.
הזמן הוא האימה הגדולה מכולן, הזמן הוא שאינו נותן לי לעצום עין בלילות.
כי את שעון החול לא ניתן לעצור, אין למנוע מאף ולא גרגיר אחד ליפול, ולא משנה כמה נשמתי כמהה להאטה של הזרימה הלא נגמרת של השניות, אינני יכול לעצור, למנוע מהזמן להתקדם.
הזמן ממשיך, אינו מחכה לאף אחד ורומס כל אלה שבדרכו, קובר אותם בעמקי השנים והחודשים שנשכחים לעיתם והזמן כולא אותם באשלייה של בועה, של יקום אינסופי הסובב סביב שניה אחת שלעולם אינה פוסקת או מתקדמת. 
הזמן, שלפיו נרקמת האשיות הססגונית של כל אדם,  מעוצבת על פי טלאי העבר שנרקמים יחדיו ללא סדר קבוע מראש ויוצרים קשת לא אחידה המהולה בשלל צבעים,  בהירים ודהויים כאחד.
ובוקר אחד, אני מפחד להתעורר, להסתכל ולראשונה לראות את ההשפעות שלו, את תווי פניי שלפתע עכורים ומלאי קמטים, את העיניים שאיבדו את הברק והתום שהיה להן בצעירותי. את העור שאיבד את גמישותו וצבעו ומזכיר לי את הטלאים הדהויים מהעבר שאני אט אט הופך להיות חלק ממנו.
הזמן הוא האדון של עצמו, הוא קיום אינסופי שאין ניתן להרהר עליו. הוא ההוכחה היחידה לקיום הרגעי של כל אחד ואחד, קיום שנשכח רגעים אחדים לאחר שמסתיים ואיתו נעלמים  הזיכרונות והשנים, איתו נעלמות החרטות על רגעים מבוזבזים.
הזמן שאני דוחה וממשיך לנסות לברוח ממנו ואילו הוא ממשיך בשלו, השניות שלוקחות לי לעשות מבלי לחשוב והשעות שאני מבזבז על חרטה, חרטה על כל שניה לה נתתי לחמוק מידיי.
אני מפחד כי הרי אני יודע, שהזמן אינו מחכה לאף אחד, בין אם אהיה גלמוד, זקן ומוכה חרטה ובין אם אהיה צעיר שאפתן שחייו רק החלו, לכן כנראה חכמים ממני אמרו שיש לתת שלווה לנפש, להטיל את החרטה בצד וליהנות משמיכת הטלאים שמרכיבה את האישיות רבת החן והמגרעות של כל אחד.
כי הרי ידוע שהזמן הוא הוא אינסופי בעצמו אך רגעי לאדם, מתואר כשיר במילה אחד, אוקסימורון פרדוקסי עטוף מסתורין.
אני מפחד שלא אצליח לשמור עליו, לא אצליח לנצל אותו במלואו.

לא אצליח לתת לקיום שלו משמעות.