זקופה שכורעת

עבר חודש מאז הפעם האחרונה בה ראיתי את נכדיי. ליבי נתקף געגועים כגלים בלב ים סוער. בעודי מטיילת במושב עם הליכון וקופסאת כדורים בשעות הערב הקרירות של חודש אפריל, החלטתי שעלי לנצל את הזמן הנותר לי בקפידה. ארזתי תיק קטן ויצאתי למסע. זקנה כמותי הלכתי בצליעה נשענת על גדות ההליכון שמסייע לי מאז היום בו גיליתי על מחלת ניוון השרירים שתקפה אותי והשמידה את חלומותיי. וכעט נותרה לי שנה לחיות. אין זמן לבזבז אני ממשיכה ומהרהרת במילמולים ברחוב הרועם.
~~~~~~
הרחוב היה כנהר גואה האנשים הרכינו את ראשם.
גשם כבד נתך ארצה בשאון רב והרוחות געשו והשמידו כל מה שעמד בדרכן.
ישבתי לי דחוק במושב האוטו.
ראיתי אישה מבוגרת עומדת על שפת הכביש, צפרתי לה בעצבנות שתבחין בי. כשעינינו נפגשו היא הגניבה בין קמטיה חיוך והתקרבה.
קרעתי עבורה מעבר צר שהיה אמור לאפשר לה לפלס את דרכה אל דלת המונית. קיפלה את הדבר שהיה נראה כמו הליכון והושיטה את ידה הרועדת מקומטת בעלת עור תלול ונפול אל חק משכן הדלת ופתחה אותה בזהירות. רוח פרצה אל תוך המונית וגרמה לרעד בגופי. היא נאנחה ושקעה במושב כאחת זקופה שכורעת. פנייה איבדו את צורתן ומבטה מותש ומקומט. דבר העלה בי אסוציאציה של
לוחם בשעותיו האחרונות. עיניה הכהות כדבש הביטו עמוק אל תוך עיניי וגזרו עלי לשקוט.
“כבר דיברנו על שנה שחונה,” אמרה וקולה צרוד ואיטי.
הנהנתי בהסכמה לא קשורה. חשבתי: “היא בטח אחת שוויתרה ממזמן ולא מוכנה לשמוע מה לחיים נשאר להציע״.
להפתעתי, תחושה מרעננת דבקה בה, בעודה צופה בצעירים מבעד למעילה הארוך והאפור מחויכת. הוא כיסה את פנייה ואת כל גופה, כמו מן מסתור מהעולם.
היא לא הבחינה בסקרנותי הנועצת מבטים שהגנבתי דרך מראת המונית הקטנה.
לפתע הפשילה מעט את שרוול מעילה האפור וחשפה בפני שעון קטן ומאובק מעוטר בחרטות עץ, בעל מחוגים עייפים. היא בחנה אותו עמוקות ופסקה: חודש לא ראיתי את המתוקים האלה, חמודים של סבתא בונבונים״. העלתי על פניי חיוך מהודק ועקום ומלמלתי החוצה ״ א…איזה י- יופי״. שתיקה רועמת התפזרה במונית וחנקה אותי.