מפגרת סוציאלית

"אז מה שלומך?"

היינו שתינו בחדרון הקטן עם השלט השנוא: "חדר 16", וכשאני אומרת שתינו אני מתכוונת אליי ואליה, אפרת, המפגרת הסוציאלית התורנית שנשלחה לחקור אותי.

אני שכבתי על הספה, יותר נכון הייתי מרוחה לגמרי על הספה, והיה לי על הפנים חיוך דבילי, בכוונה, לשדר לה שאני פתוחה ונינוחה, אף על פי שהניסיונות שלה להוציא ממני מידע אודות ה"רגשות שלי" וזיבולי שכל נוספים זכו לאותה הצלחה שהיא הייתה נוחלת אם הייתה מחליטה לנסות לנהל שיחה אינטלקטואלית עם נעל בית ממוצעת.

היא ישבה מולי, ולא מאחורי כמו פסיכולוגים בסרטים, מה שהעצים את היותה לא יותר מסתם מפגרת סוציאלית כושלת וממורמרת. הרגליים שלה היו מונחות זו לצד זו על הרצפה בפשטות, ולא זו על זו באלגנטיות כמו שמתבקש, מה שהוריד לה כמה נקודות בסולם ה"אצילות". הייתה לה דפדפת ועט על הברכיים, בעצם לא, עט זו מילה יפה מדי לחתיכת פלסטיק שהקמצנים שאחראים על מכשירי הכתיבה נתנו לה, ולאורך כל הזמן נאבקתי בין הדחף שלי לדעת מה היא כותבת עלי, לבין הדחף לפרוץ בצחוק נוכח המאמצים שלה להשאיר דיו על הדף. אני חייבת לומר שצלחתי את שתי המשימות.

"הכל בסדר." עניתי לה.

"איך הבדיקות? את סובלת נורא?" שאלה, כשעל הפנים שלה מרוחה הבעה "יעני מתחשבת", אתם יודעים, זאת שיש לגננות כשמגיע זאטוט קטן ומגיש להם חתיכת דף מקומטת מלאה בטושים ונצנצים וחול ונזלת ואומר להם: "הכנתי את זה בשבילך אתמול אחרי הצהריים!" והם מעלים חיוך "יענו מתפעל" על הפנים ומחזיקים את זה (וגם את הנשימה, בניסיון לשמור על ארוחת הצהריים בפנים) ממש בפינה, ומחכים שהוא יתרחק והם יוכלו לזרוק את זה לפח.
צ-ב-י-ע-ו-ת.

"הכל בסדר." עניתי לה.
"יש לך מבקרים?" שאלה.
"כמובן." שיקרתי.
"מעולם לא ראיתי חברות שלך פה." אמרה.
"כי הן מעולם לא היו פה." אמרתי בלעג.
"למה הן לא באות?" שאלה.
"אני לא רוצה לדבר על זה." אמרתי.

כל כך ניסיתי להרחיק אותה ממני.
אפילו שהייתי צריכה אותה בגלל איזה אלף סעיפים, אני לא רציתי לדבר איתה, אני לא רציתי שהדפוקה הזאת שלא מבינה כלום מהחיים שלה תבוא עם הבעות "יעני מתחשבות" וחיוכים מזויפים ותנבור לי בנפש.
אכלתי את כל האוכל הדוחה של הבית חולים, את כל הפירה שהיה טעים בערך כמו מזלג והאורז שמרקמו דמה לזה של מגש, רק כדי שלא יקראו לה להרצות לי על"חשיבות תזונה נכונה בגיל ההתבגרות".
הייתי ערה כל עוד היה אור אפילו שהיה משעמם וכל מה שרציתי בעולם היה פשוט לישון ולא לחשוב על כלום, רק כדי שלא יקראו לה לבחון האם אני דיכאונית (כי אני כן).
ישנתי כל הלילה אפילו שבכלל לא הייתי עייפה (הרי שכבתי כל היום במיטה, ממה יכולתי להתעייף בדיוק?) רק כדי שלא יקראו לה והיא תחליט לסמם אותי עם כדורי שינה.
לא התלוננתי שכואב לי כדי שלא תבוא לעשות לי שיחות עידוד מפגרות, לא הבעתי געגועים למשפחה שלי בקול כדי שלא תבוא לעשות לי שיחות מוטיבציה בשקל.
השתדלתי להיות שקטה ולהישאר אנונימית לאורך כל הזמן כדי שלא תתקרב אלי.
לא הלך לי.

"אז את לא מתכוונת לדבר איתי?" שאלה.
"לא." עניתי לה.
"למה?"
"אני לא רוצה לדבר על זה."
"ולמה את לא רוצה לדבר על זה?" היא חייכה.
"אני גם לא רוצה לדבר על זה." אמרתי.
"אני מתעקשת." היא אמרה.
"עזבי," אמרתי והתרוממתי, שתינו התעלמנו מהמאמצים והכאב שהיו כרוכים בפעולה, "יש לי טיפול בארבע, אני ממש צריכה ללכת."
"אם תעני לי זה ייגמר לפני הטיפול. את רק צריכה לשתף פעולה."
"אני אעליב אותך." הזהרתי.
"אני מוכנה."
נשמתי עמוק.
"זה בגלל שאת 'מפגרת סוציאלית' מטומטמת, טרום פסיכולוגית כושלת, חופרת דפוקה ופשוט לא מבינה כלום מהחיים שלי."
"למה את חושבת שאני לא מבינה כלום מהחיים שלך?" היא שאלה.
"כי בחיים לא היית בצד הזה של המיטה!" התפרצתי עליה, "בחיים לא עמדת מול חבורה של רופאים שמכריזים שאת עומדת למות, בחיים לא היית צריכה להיפרד מהחברים שלך, לא היית מאושפזת, לא הכריחו אותך לאכול זוועות כאלה, לא היו מחוברים לך עירויים ליד, לזרוע, לברך, לחזה ולתחת."
"מי אמר לך שלא היה לי עירוי בתחת?" היא שאלה בגיחוך.
המשפט הזה הפתיע אותי. בחנתי אותה בזהירות ופתאום שמתי לב ליד שלה, חרושת צלקות.
שתל – נגד – המאכסן… עירוי לימפוציטים… הצלקות שהיו לה על היד העידו על…
"היה לך לוקמיה!" אמרתי בהפתעה.
"כן." היא אמרה בפשטות.
אבל על היד שלה היו עוד צלקות, מסכין גילוח.
"את ניסית להתאבד." לחשתי.
"גם את." היא אמרה, ופתאום הייתי ערה לכמות הטעויות שעשיתי, כמה דיברתי, כמה נחשפתי. הנה הלכה האנונימיות, היא לא תשכח אותי כל כך מהר.
הסתרתי את היד שלי מאחורי הגב, ועל אף זאת הרגשתי כמו צב ללא שיריון – קטנה וערומה.
"למה התאבדת?" היא שאלה. "אבל את צריכה ללכת עכשיו, אז אני אקבל את התשובה שלי מחר." היא אמרה והתרוממה לפתוח לי את הדלת. הרגל שלה הייתה מברזל.

כשדידיתי במסדרון, שעונה על מקל האינפוזיה, חשבתי על כל כך הרבה דברים: למה באמת התאבדתי, כמה ברת מזל אני שיש לי עשרים אצבעות, איזה הפתעה גדולה הייתה חדר 16 בסופו של יום, אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב על הרגל שלה (כלומר העדר הרגל שלה).

"כשאתה בחדר עם עוד עשרה אנשים במחלקה האונקולוגית, רב הסיכויים שלא תהיה זה עם הסיפור הכי עצוב." ~חוק מרפי.