חזיונות

בוכה מבפנים, חזי לוחץ, אך הדמעות אינן יוצאות.
העצב רב, ומדוע הוא כל כך חזק? איני יודע.
חזיונות חולפים במוחי, הדם שוטף מידיי, רגליי קורסות, הסכין ננעצת בחזי.
והמוח אומר 'אל תקשיב, אין זה דבר, סתם דמיון'.. אך הלב דופק, ידיי נלחצות בכאב, וחזי נושם בכבדות.
אהבה אינה אלא קללה, גם עכשיו כשהיא פה איתי, פחד שולט בלבי וכאב במוחי. חזיונות כאב שורפים את נפשי.
פעם כל כך התחננתי לרחמים וחוסר אהבה, וכשזה הגיע, מה הרגשתי? רק כאב וריקנות. וכשהתחננתי מחדש לאהבה, היא בסוף הגיעה, ומה היא הסבה לי אם לא כאב ופחד?
מה הטעם בחיים, אם בכל פינה תמצא רק כאב, רק פחד, רק סכנה, ריקנות, חוסר תכלית.. ומוות?
מה הטעם בחיים, אם כל שביכולתך זה להתחנן לחיים טובים יותר וכשהם מגיעים אתה מבין שמה שחשבת לחיים טובים, הם לא יותר מבוץ עמוק יותר?
אולי פשוט תוותר? תפסיק להתעקש להידבק בחיים, להפריע לאנשים, לפגוע בעצמך, ולהיות בקרב מתמיד שלא להתפרץ ולפגוע בסובבים אותך..
מדוע באמת עליי להישאר בחיים? אולי תתן לסוף לקחת אותך ופשוט תוותר.. תתן לחזיונות להפוך לאמת, תתן לייסוריך להיפסק..
אז בזה אפסיק, תהיותיי נכתבו, סיימתי לכתוב דברים ולהודיע לעולם את רגשות האנשים שנמצאים עם כולם ונראים רגילים, פשוט קצת בצד, אבל באמת? איננו יותר מדבר זמני, דבר שבסוף יישבר וברוח יתפורר.. אז במילים אלו אגיד להתראות, ואלך לי בעקבות החזיונות…..