חיפושי דרך- הטוב והרע מגיעים ביחד
'קשה לי ואני נעלמת. הזמן עובר ומבלי לשים לב אני מגלה שכבר ערב.
לא משנה כמה אני מנסה, אני לא מצליחה להיזכר מה עשיתי עד לפני שנייה, עד לפני שהמוח שלי פשוט נדלק כמו נורה.
החלק הכי גרוע בסיפור זה הכאב שדוקר אותי עד שאני לא מצליחה להתרכז. יש חסרונות לכל העניין הזה.
אני לא יודעת איזה יום היום.
מי אני. מה אני.
קשה לי, אז אני נעלמת. אנשים קצת לא מבינים שאי אפשר תמיד לשמוח. אי אפשר תמיד להודות על מה שיש; ואולי כן, אבל זאת לא אני.
מצטערת.'
אחינועם סגר את המחברת של חן בדיוק כמה דקות לפני שהיא התיישבה מולו. דניאל, שישב לידו והסתכל עליו כל הזמן הזה ליכסן לעברו מבט שואל. הוא לא הציץ במה שהיה כתוב, והאמת שזה לא עניין אותו כל כך, אך העובדה שאחינועם התנהג בסודיות ושידר לו בעיניו שלא ידבר על כך סיקרנה אותו.
"הכל בסדר?" חן שאלה והניחה את מגש האוכל שלה על השולחן. לא היה בו יותר מידי והיא ידעה שתקבל שוב נזיפה משרה אם תמשיך כך, אך היא לא הצליחה לגרום לעצמה לאכול יותר.
"בטח, הכל רגיל." קולו של אחינועם לא נשמע משכנע במיוחד, אך חן לא חקרה מעבר.
היא התעניינה בשיעורי השחייה שלהם וסיפרה מעט על שלה עם אודיה, ובעיקר ניסתה לשבור את השתיקה המוזרה שנוצרה שהיתה מאוד לא אופיינית להם. מישהו תמיד דיבר, גם בזמן שאכלו. אף אחד מהם לא אהב את השקט.
לאחר כמה דקות, דניאל היה הראשון לקום. הוא בירך אותם בנימוס ומיהר לצאת מחדר האוכל, כאילו שאם לא יברח עכשיו הוא עלול להיקלע לסיטואציה שלא יוכל להתחמק ממנה.
שנייה לפני שהם התפצלו כל אחד לדרכו במתחם, אחינועם קרא לחן שתעצור.
היא הסתובבה לעברו בשתיקה.
הוא השפיל את ראשו. "מצטער, דיפדפתי במחברת שלך," תחושת גועל התחילה לבעבע בתוכו. הוא לא האמין שבאמת חיטט למישהי ברכוש הפרטי שלה ושהוא באמת מודה בכך. זה לא מתאים לו.
"חשבתי שזו אחת ממחברות הסקצ'ים שלך ורציתי לראות אם התחלת משהו חדש כי אמרת שתנסי לחזור לזה, אבל עד שהבנתי שזה לא כבר הספקתי לקרוא קצת…"
אחינועם התחיל לשחק עם ידיו בעצבנות. חן הביטה בו ולא אמרה מילה כל הזמן הזה, ולא היה לו שום מושג מה עובר לה בראש עכשיו.
"זה בסדר." אמרה לבסוף. הוא הביט בה בפתאומיות ולרגע חשש שמא דמיין את מה ששמע.
היא התקרבה אליו לאט, עדיין שומרת על מרחק. "אני סומכת עליך, אחינועם, באמת. אם אתה אומר שזה מתמימות אז אני מאמינה לך. אנחנו חברים לא?" קולה היה קליל, ללא טיפה על חרטה או כעס. הוא רצה לומר עוד משהו אך לא היו מילים בפיו.
היא נאנחה. "אחינועם, המחברת הזאת היא בסך הכל משהו שאביעד ביקש שאתחיל לכתוב. הוא רוצה שיהיה תיעוד למחשבות והתחושות שלי כדי שיהיה לנו משהו מוחשי לעבוד איתו במפגשים שלנו." חן אמרה את הכל באלגנטיות ובמבט מהצד היה אפשר לחשוב שזה לא מפריע לה במיוחד, אך אחינועם ידע שיש כאן הרבה מעבר. זה לא שהיא כתבה שם סיפורים על חדי-קרן וקשתות צבעוניות.
"חן," אמר. "כשדברים מתחילים להיות כבדים עלייך, תספרי לי. אם לא לאביעד או לשרה. את תמיד יכולה לדבר איתי, או שאני יכול לבקש שיחת חוץ ולהתקשר לטליה." חן פרצה בצחוק קל כשאמר את שמה של חברתה הטובה. טליה בהחלט יכולה להפוך שולחנות מכל מקום שבו תהיה כדי להגן עליה.
היא נרגעה מעט וראתה את אחינועם מחייך. "אני יודעת. אין לי סיבה להחביא את השלדים שלי ממך."
צלצול פעמון קטע את שיחתם. חן נופפה לאחינועם לשלום ופנתה לדרכה.
היא חזרה בסוף היום לחדרה ונעלה את הדלת. שרה שונאת שהיא עושה את זה, היא אפילו לקחה לה את המפתח כמה פעמים, אך הפשרה שלהן היתה שלשרה יש מפתח רזרבי לחדר כך שהיא תמיד יכולה להיכנס בפתאומיות.
היא הוציאה את המחברת שלה מתיקה ודיפדפה אל העמוד האחרון שכתבה רק לפני כמה שעות. השיחות עם אביעד כבר מזמן לא מובילות לשום מקום, אך לפעמים היא מרגישה שהוא זקוק להן יותר ממנה, ולא רק כדי להראות שהוא עושה את עבודתו אלא כי אולי, רק אולי, גם הוא צריך למישהו לדבר איתו במקום הזה.
הוא תמיד מזכיר לה את הדרך הארוכה שעשתה ושזה תהליך שתמיד צריך להתמיד בו כדי להגיע לתוצאה הרצויה, אך מה שטוב זה שהוא גם מאפשר לה מפלט לבכי.
"הדברים הטובים והדברים הרעים באים ביחד" כך מתחיל המוטו הקבוע שלו. "תנשמי. גם אם את לא יודעת מה קורה פתאום וגם אם הלחץ מתחזק, תנשמי. תזכירי לעצמך שאת כאן. שאת קיימת. אם את צריכה לבכות כדי לשחרר את הסכר זה גם בסדר. בסופו של היום הכי חשוב שתזכרי שגם אם היה לך קשה ונשברת ורצית לברוח- זה בסדר, זה חלק מהחיים. תחפשי את הדברים הקטנים שמשמחים או מצחיקים אותך ותתני להם לעגן אותך למציאות."
הוא צודק, אמרה לעצמה. פתאום היא רצתה לתלוש את הדף הזה כדי שהוא לא יראה אותו, שלא יחשוב שהיא מתדרדרת. במשך כל כך הרבה זמן היה לה טוב, קצת מריר, אבל טוב, והיא לא רצתה להיכנע לאותן מחשבות שוב.
"הטוב והרע מגיעים ביחד," מילמלה לעצמה בזמן שזרקה הצידה את המחברת ועצמה את עיניה.
'לפעמים העולם סוגר עליי, ורק בחושך אני מוצאת את עצמי בחזרה.
בועה כזאת של דממה מצלצלת וריח קלוש של אנושיות.
משהו מפעם. מישהי מפעם.
תחושה שמזכירה לי את מה שהיה לפני שהכל התפרק.
ואפילו בין כל האנשים,
כל השירה והחיבוקים,
אני לא מצליחה למצוא את הנקודה הזאת,
הקטנה,
שנקראת-
אושר.'
הועלה לאתר 'סיפורים' (tale.co.il) על ידי המחברת sapir13. כל אתר אחר שמציג תוכן זה עושה זאת ללא רשותי!
תגובות (2)
הי,
אני מבין שזה סוג של המשך לדברים שכתבת בעבר, ואני לא מכיר. בכל זאת התחברתי לחלק האחרון של הסיפור.
ניסיתי לחשוב על הנקודה הזו – האושר. אני זוכר שהסברתי למישהו פעם את הדיכאון שלי, ואמרתי שאני חושב שהוא תוצר של פער בין המקום שאני חושב שאני רוצה להיות בו והמקום שאני מרגיש שאני נמצא בו. ככל שהפער גדול יותר – הדכאון היה עמוק יותר.
אני מניח שלפי ההגדרה הזו – אושר הוא להרגיש שאתה רוצה להיות במקום שבו אתה נמצא.
ועכשיו השאלה היא האם לגרום לעצמך לרצות רק את המקום שבו אתה נמצא או לנסות להגיע למקום שאתה רוצה, ושניהם נשמעים לי קשים באותה מידה. אני מרגיש שאולי לשאוף לאמצע זה הכי ריאלי. אולי זה לא אושר, אבל גם אולי זה מספיק קרוב.
היי גיד,
זה סוג של המשך, אבל אפשר לקרוא כל חלק בפני עצמו כך שממש לא חייב להכיר את הקודמים.
אני לגמרי מבינה את מה שאמרת לגבי הדיכאון.
היתה שנה שבה הרגשתי ששום טיפול עור שניסיתי לא הניב תוצאות וזה תסכל אותי ברמות, וכאילו לא מספיק שזה היה גורם לי להרגיש נורא עם עצמי, גם אנשים זרים היו חושבים שזה בסדר להעיר לי על המראה שלי, ואם לא במילים אז במבטים.
הידיעה הזו שיש בחוץ אנשים שאין להם בושה להגיד הכל בפנים של מישהו פשוט סגרה אותי עוד יותר.
לשאוף לאמצע באמת נשמע הכי ריאלי. אני חושבת שתמיד צריך להתחבר קודם למקום שבו אתה נמצא עכשיו, לאהוב את מה שיש לך/עצמך, אבל גם לא לוותר על לשאוף קדימה. בסופו של דבר זה מה שכולנו רוצים- משהו מעבר.
זה תהליך, אבל הוא שווה, לדעתי.
אני חושבת שכבני אדם אנחנו יכולים למצוא אושר במלא דברים. האם הוא אמיתי ושלם? מי יודע. אבל לפחות הוא קיים.