חלוקי נחל

כל הרעיונות נשחקו עד דק. כמו היו סלעים שהונחו לעיזבונם על קרקעית נהר גועש. נמחצים תחת הזרם הבלתי פוסק, המים מחליקים אותם ומוציאים כל טיפת חדות שאולי פעם הייתה להם. כשהפינות מתעגלות, אנשים שוכחים איך ללכת ישר. וזה מזכיר לי אמרה ישנה, כמעט בלויה, על איך שאנשים הם כמו נהר; וצריך ללמוד להסתכל מתחת לפני השטח כדי לראות מה נמצא עמוק בפנים.
לפעמים, נדמה שאת כל המחשבות חשבו כבר קודם. והגלגלים מסתובבים על ריק. אולי טוחנים מים. אם מתקדמים אז זה רק לאחור, ולהיות אינדיבידואליסט זה קללה ומביא רק כאב. אומרים שלחשוב יותר מדי זה לא בריא, ולכן אנשים הפסיקו לחשוב, ולוקחים קבוע, פעמיים ביום, את מה שרשם הרופא. אלו שמורדים בממסד נזרקים מהר ובטוח מעל רסס המים, ומשאירים אחריהם רק אדוות עיגולים קטנים, שהולכים ומתרחבים, נעלמים. אי אפשר להרוג רעיונות, אבל אפשר להרוג אנשים. אנחנו נותנים שם חדש לאמיתות נושנות וקוראים לזה קידמה, ומפנים את הגב לכל מה שעלול להעמיד את מה שאנחנו יודעים בסכנה. הקשיבו, הסכיתו לנבואת הזעם: תקופה אפלה חדשה לפנינו, תקופה של אדישות ושל חוסר אונים. אנחנו כלואים בין קירות הזכוכית של האקווריום שהיה פעם נהר. רק דגי זהב שוחים במעגלים.
בסופו של דבר רק הרעיונות נשארים,
מוטלים כאבן שאין לה הופכין.